החיים שלצד הגרפיטי (או ההזדמנות שמעבר לספריי) Life beyond the spray paint
הרוקמת האנונימית, אמא, בת זוג, עובדת בתעשית ההיי טק שנים רבות.
אוהבת טקסטים, קראפט ואומנות רחוב.
ה'רקמהפיטי' בקעה ממנה עם תחושת המחנק של התקופה האחרונה. הרבה דברים רצו לצאת
מהבטן והיא התחילה לכתוב אותם ברקמה כי לא יכלה לשבת עוד שעות מול המחשב אחרי יום
עבודה.
וכך היא מספרת :
'אני רוקמת את הטקסטים שלי על פיסות בד, כמו דגלונים. עובדת בעיקר בערב או בלילה.
מרגישה איך תהליך העבודה קושר אותי אל החוט, אל המחט, אל הבד.
אני אוהבת את המגע. אוהבת את השונות בין צידו הקדמי לאחורי של כל דגל-בד.
ואז אני יוצאת לטיול בעיר עם כמה מהדגלונים, אלו שרגשית אני כבר יכולה לשחרר.
אם אני רואה פינה שמתאימה, אני נעצרת לתלות. נהנית מהאפשרות ליצור דיאלוג עם העולם
שמעבר אלי ומתרגשת מהחופש שהאנונימיות מאפשרת לי.
הרבה דגלונים נעלמים מהקירות. יש מי שחושק ומתאמץ להוריד.
הייתי רוצה להציץ על מסעו של דגל אחרי שהוא נתלש מהקיר ומצטרף אל מישהו אחר. באיזשהו
אופן זה קושר אותי אליו'.
כאוצרת, המפגש שלי עם הדגלונים היה ממש לאחרונה.
ההזמנה כבר היתה מוכנה, הפרסום הראשון של התערוכה יצא לאור ו…
ובכל זאת, בחרתי 'להוציא לאור' את היצירתיות המתפרצת הזו.
בסופו של דבר 'כולנו רקמה אנושית אחת'.
הדר מקובר מרום,
אוצרת.
