יושבת בשמש אחרי חיסון ראשון.
מהרהרת בשקט שישתרר לי בראש ובחיים בימים של סגר (לא מהודק), 
של חיסונים שתכף ישחררו אותנו מהעול הנורא.

טלפון מחברה "התקשרו אלי…שלחתי אותם אליך, בעניין תערוכה".
שיחה, כמה ימים של אתגר, כמעט ללא שינה. וידידות מופלאה.
להביא רעיון, לבנות עולם שלם סביב, לאגד יוצרים ואמנים,
לבחון אפשרויות, תוכניות אדריכליות, תקציבים, ועוד הרבה…
וכל זאת תוך סגר מתהדק, חוסר יכולת להגיע לבתי האמנים היוצרים לראות ולגעת בעבודות.
ובעיקר, לחיות עם הלא נודע ועם החלטות המשתנות מידי יום, 
מתי יחזור עולם התרבות והאמנות לעצמו.
שהרי הוא הוא, השפיות שלי.

לא אכחיש, העיסוק המרובה ביצירת משהו חדש,
גם אם רק באמצעות תמונות, שיחות טלפון, המון שורות בווטסאפ,
ובעיקר המון שעות מחשבה עם עצמי,
עזרו לי לגמרי להתגבר על התקופה המורכבת הזו.
הידיעה שהיציאה ממנה תלווה בעשיה מרובה, ואמיתית,
פיזית ואנושית גם יחד, רוממה את ליבי.

ובינתים, עיכובים, הארכת סגר, ואני לא יכולה לראות בעיניים ולגעת במה שבחרתי,
או לבחור מתוך המבחר שהוגש והוצג לי.
ומצב הרוח קצת משתבש, איזו שהיא פסימיות שעולה בי.
ולא, לא אתן לה להשתלט עלי.
מיד להאחז בדברים הטובים, מיד לאגן את המוח לנקודת האחיזה.
עבודות אמנות, יצירה, התערוכה הבאה,
וזו שאחריה, ועוד אחת.
האומנים אותם אני רוצה לבקר, לבחון את העשיה שלהם גם של התקופה האחרונה,
וגם תוכניות לעתיד, כשאפשר יהיה !

שומרת על אופטימיות זהירה,
רצתי לטבע, נשמתי אויר נקי, מרחבים, פרחים
ו…התישרתי. לעשיה. לדברים היפים. לרעיונות חדשים.
להיות עם מה שאני אוהבת.

בתמונה הראשית – עבודה של מרגלית בסן