מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ועשיתי בעולם המלאכות ועבודות היד.
הדבקת חציר על בד שחור ויצירת תמונות ממנו היא עבודת האומנות הראשונה שאני זוכרת שיצרתי בחופשת הקיץ בקיבוץ.
אחריה היו רבות. רקמה, מקרמה, ציור על בגדים במכחול דקיק, סריגה, צביעת בטיק, ועוד ועוד…
הרקמה 'תפסה' אותי לשנים רבות ונעה במקביל לחיי.
אלא שהחיים, כמו החיים, צבא, לימודים, ילדים…קצת הרחיקו.
התקופה היתה של דחיקת מלאכות היד מהיומיום, ואני יצרתי דברים אחרים
למרות שתמיד המשכתי לרקום.
בעיצוב תמיד עסקתי, דברים של יופי תמיד רציתי לראות.
קניינית של הכל, מביגוד אישי ועד עיצוב הבית, הייתי עבור חברותי.
ואז…השבר והמשבר. ופתאום נוצר מלא זמן שלי עם עצמי,
זמן מעיק, מורכב, כזה שאדם מחפש בו את עצמו.
חיפשתי לעצמי 'בית'. מקום של אהבה לשהות בו.
ונשאבתי ישר לאהבות הראשונות שלי כאדם.
והיו אלה המלאכות. ועבודות היד. והאמנות.
והעברתי לילות כימים, שעות על גבי שעות,
בעשיה, בלמידה, בחקר. בחיפוש.
אחר עצמי ואחר הדברים שעושים לי טוב.
ובניתי עולם משלי. עולם שמעניין אותי, שמסקרן אותי,
עולם שאני מתחברת אליו בפשטות ובאהבה
והוא השיב לי בשעות שקטות, מענגות, מרגיעות.
ואפשר לי מרחבי עניין שאני מרגישה בהם כסרטנית במים.
עם השנים הבנתי שהשורש א מ ן הוא שורש משמעותי בחיי.
אמון, אימון ואומנות הם המרכיבים שגרמו לי להמריא מחדש.
האמנתי בעצמי, בחקירה העצמית, בתשוקות שלי,
בדרך בה בחרתי, לעטוף עצמי באומנות. להיות בה ואיתה.
אימנתי עצמי להיות עם מה שיש, גם כשאין כלום,
ועם האומנות שאני אוהבת,
עם מה שעושה לי טוב.
ודבקתי בה. והקפתי עצמי בה, באומנות.
בדרכים שונות, ברב גוניות,
ביצירה. בתשוקה.
באהבה.
והיא, בדרכה שלה, העלתה אותי לפסים, שהם רק שלי.
מיוחדים משלי, תואמים את מי ואת מה שאני.
מגוונים, מיוחדים, אומנותיים. הדרך שלי.
מצאתי לי 'בית'.
רוקמת, הוגה, מפיקה, מחברת, מובילה,
אוֹצֶרֶת אוֹצָרוֹת
ויכולה לעזור לכם/ללמד אתכם
איך, באמצעות אמנות ומלאכות, ניתן לראות אחרת
ולהרפא.
ובעיקר כמו במשנתו של בוב דילן
'אדם הוא סיפור הצלחה
אם הוא קם בבוקר, הולך לישון בלילה,
ובין קימה לשינה עושה את מה שהוא רוצה לעשות'.
הפוסט הזה הוא תוצר של לימודים. כן, השנה (גם) למדתי.
הייתי בטוחה שזו שנת קורונה ומעט עשיה, הרבה זמן פנוי, ובחרתי להתמקד בלימודי הרשת, הדיגיטציה, הטכנולוגיה שאני והם לא תמיד חברים.
כאן שיתוף פעולה מיוחד בין ארבע שותפות בקורס הפרלמנט של יונית צוק.
יחד, ולחוד, ניסינו לברר, מהו הדבר הזה, שגורם לריפוי והחלמה עבורנו ועבור אחרים סביבנו, בצמתי החיים והמציאות, כל אחת מנקודת העיסוק שלה.
ארבע נשים שונות, כל אחת מיוחדת במינה, אך לצד זאת, גילינו שיש גם הרבה מן המשותף.
בימים בהם יש כמיהה לאחדות, לקרבה, להקשבה וסובלנות, מצאתי את עצמי מתרגשת לקרוא את הפוסטים של חברותי ולהזכיר לעצמי שדווקא השונה מעורר בי את הסקרנות להעמיק את הקשר ולהכיר טוב יותר.
דנה גורל, חוותה בשנים האחרונות את הצורך בהידוק הקשר עם אמא שלה. אחרי שנתקלה בעולם ה'קפה יחד' הכרויות בין אנשים, לרוב בשל אג'נדה עיסקית או חברתית, לקחה את עניין המפגשים האישיים למקום של ספסל אחד באויר הפתוח, אמא ובת, מפגשים מרגשים ומתועדים בין אמהות לבנותיהם.
כאן תוכלו לחוש את הקרבה הנוצרת ומתועדת במפגשים אלו
דנה סתוי, בלוגריסטית ותיקה, בחרה לשתף בסיפור מרגש שמעולם לא שיתפה קודם. בדרכה המיוחדת היא מספרת כיצד נולד הבלוג שלה. איך בזכותו החלימה ובחרה למלא את ימיה באינספור טיולים משמחים, רעיונות והצעות לזמן איכות משובח. ממליצה בחום לעקוב אחריה ולספוג את שמחת החיים של הבלוג שלה.
כאן תוכלו להסחף אחריה
נועה גנאל פסח היא רפלקסולוגית ומטפלת בפרחי באך. התחושה בפוסט שלה שהיא מדברת עלי ועל רבות מחברותי. אנחנו שמעמיסות, מתרוצצות, דואגות לכולם, סוחטות עד הקצה ולא מפנות מספיק זמן לעצמנו. ואנחנו כבר גדולות מספיק ויודעות להעריך כמה חשוב לטפל בגופנו ונפשנו באופן שוטף.
והשיר של אביב גפן,
ששר יחד עם אברהם פריד,
לגמרי מתאים.
בצורת.