רואים את התמונה היפה הזו?
היא צולמה ע"י איריס ברנע Iris Barnea לפני שנה
והועלתה לרשת על ידה.
היום בבוקר חלפה בפיד שלי והתלהבתי.
התבוננתי בה זמן רב, כל כך יפה.
זה הלינק לפוסט בפייסבוק – גלוי רק לחבריה של איריס.
זמן מה אחרי ראיתי את אותה התמונה הפוכה,
'מנוכסת' על ידי אחר עם כיתוב אישי משלו
וחיבור לקיר ה'מקצועי' שלו.
לרגע התבלבלתי. ראיתי את התמונה הזו הבוקר,
חשבתי לעצמי. הפכתי את המחשב, התבוננתי שוב,
חיפשתי, בדקתי, חקרתי. ואכן.
לא, לא אני התבלבלתי. מישהו אחר.
וכאן אני רוצה להעלות נושא כאוב.
החומרים ברשת פתוחים, גלויים, חשופים.
אבל כל תמונה שצולמה, כל עבודה שיוצרה,
כל טקסט שנכתב,
מישהו השקיע בו.
ולא רק השקיע, בכל עבודה יש משהו מאיתנו.
משהו מהעין שלנו, מהלב שלנו, מהחשיבה שלנו.
חלק מאיתנו.
ואת זה עלינו לכבד.
גם אם אנחנו רוצים לשמור לעצמנו עבודה של מישהו אחר,
יש דרך ויש דרך.
אפשר לשמור פוסטים בפייסבוק/באינסטגרם.
אם אנחנו שומרים תמונה והיא מתגלגלת, איך שהוא, לגוגל פוטוס שלנו,
זה גם לא תקין וגם מסוכן.
ואם אנחנו מעלים תמונה לרשת, גם אם היא מגוגל פוטוס שלנו,
אנחנו כאנשים מבוגרים, יודעים בדיוק מה אנחנו צילמנו ומה לא.
קשה לי לקבל שלא. כשמשהו ששלנו, הוא שלנו. וכשמשהו לא, הוא לא.
לקחת עבודה שמישהו אחר עמל עליה, ולא משנה מה הסיבה,
לכתוב לה כותרת מופלאה ככל שתהיה
ולפרסמה ברשת,
מבלי לתת קרדיט (לרוב ממש צריך לשאול רשות)
ולקבל את מחיאות הכפיים,
זה NO NO גדול !
ולחשוב על זה שאולי גם בחומרים המקצועיים של מישהו יש שכאלו.
חישבו איך הייתם מרגישים אם צילום/עבודה/יצירה שלכם
היתה מנוכסת לאחר.
ותזכרו להיות בני אדם.
(איך שהוא אתמול התכתבתי עם חברה והשיחה הסתיימה ב
'האנשים פה שכחו להיות בני אדם. כל הזמן עוסקים בלרמוס'.
עצוב).