אחרי זיוה בן ערב רבינוביץ אני עוקבת כבר תקופה ארוכה
ובחורף האחרון נפגשתי איתה בסטודיו המיוחד שלה
ובביתה בגליל העליון לחצי יום מענג במיוחד.
כבר אז ידעתי איזו עבודה אני רוצה ממנה לאיזו תערוכה.
ואז זיוה כתבה לי על התערוכה במחניים
היה לי ברור שזו תערוכה שאני רוצה לראות.
זיוה אמנית מיוחדת מאד, לא שגרתית בכלל.
הכל אצלה ושלה אחר.
ואני, שממש אוהבת את האומנים והאמנות בפריפריה,
ומתחברת אליה, אל הפריפריה, אישית ונפשית,
אוהבת לקפץ לשם.
כן, בכל מקום בארץ יש יוצרים שמחכים לגילוי, להוצאה לאור.
וכן, לאחרונה, רבו הגלריות בפריפריה והתוצרים המוצגים שם
בהחלט לא נופלים באיכותם מאלו של היושבים בצמתים מרכזיים.
(ויש לי הרבה מה לאמר על הגלריות עצמן,
ועל עבודת האוצרות בעניין הזה,
נושא מורכב ומעניין לכשלעצמו).


וכשהרגשתי שאני צריכה לאסוף לי כוחות
זכרתי שלצאת לשטח, שם אַהֲבָתִי. שם אוכל לקבל כוחות.
וברגע שרק התאפשר
נכנסתי לאוטו ונסעתי לבד למחנים.
למפגש אחת על אחת עם זיוה.
התערוכה 'מתגלה ונסתר'
הינה מארג של 8 יריעות.
'יריעות כמו מרחפות על מיתרים כמעט בלתי נראים.
חוט תפירה דק, לבן מחבר שברי קליפות ביצה
ליריעה, היא מרהיבה, רבביה קליפות שברים, אור ואוויר
כמו דואה על מיתרים שקופים בחלל.
מרחב של יופי
של התפעמות, נרעדת מתוכו קדושה
הרחק הרחק מחולין
והחולין, קליפות שבריו, חוטו, אוירו ואורו, תוכו.
חומרים, צניעות, עמלנות, השתקפות
צלול, לבן, מופשט, מעט.
מרחפת פליאה
מהותה במתגלה ובנסתר.


כהיכל להכיל ולשהות.
בחלל חולין רוחני לריפוי
בשקט ובאיזון עדין
מתאפשרת תנועה פנימה
בו מתרחש דבר
במתגלה ובנסתר'.
וכשהבאתי כמה תמונות מן התערוכה
וכתבתי את שכתבתי
האירו לי כי
זה נראה כאילו החיים האומנותיים של זיוה, היוצרת,
והחיים שלי התחברו לרגע.
הסדקים בזמן, הרצונות התלויים והמרחפים על חוטי השני,
השקיפות של הנפש, הדמויות השקופות, דוממות ומעוקבות תנועה שבמרחב,
כמו הזמן עצרם.
ראו את השבריריות, את העדינות, את הריחוף.
את הלבן.
יש בהם כוח, יש בהם שקט, יש בהם שלווה.
איסוף השברים והרקמה שלהם שהיא בגדר חיבור. ואיחוי. וריפוי.
והשבריריות הזו יוצרת שלם.
גם אם ללא כוונות מראש, שהרי תכננתי לראות את התערוכה הזו קודם לעונת ה'צרות',
סמלי שזו התערוכה שבחרתי .
והלוואי ויהיה לי הכוח לאסוף את השברים
ולרקום אותם למשהו שלם, שלו, טהור ומרפא.