תקופה ארוכה שמעו אותי אומרת מאי ויוני לא מתכננת תוכניות.
עניינים משפחתיים, משהו…
ואז הגיע הרגע שאנשי תאו אמרו 'תערוכת קיץ'. משהו קליל…
איך? חשבתי לעצמי, איך הכל יחד…
ואני, בת קיץ שלא מתה עליו. בהמעטה.
החום, והלחות, והחול, לא ה-חברים שלי…
והתלבטתי.
ונפל הפור. לא אומרים לא למה שאוהבים.
ולאצור תערוכות זה הכי אני.
ונאמר, קליל, מקפיץ, צעיר…
והמחשבות הלכו למה מתאים בעונה הרותחת.
ומה אוהבת ילידת קיץ? מים. וטורקיזים.
ומהר מאד ידעתי שהקיר הגדול, שאין שני לו, יהיה כולו ים. כחול.
שהרי לים יש אלפי גוונים.
וצלמים/צלמות מופלאים/מופלאות, מקומיים, התארגנו לי ברשימה מיד,
וידעתי שלא יאכזבו.
הפלאפון שלי התחיל לקבל מאות תמונות בהודעות ווטסאפ,
המייל התמלא בקבצים גדולים להורדה…
היה ברור שיהיה קשה לבחור. רק שלא הערכתי עד כמה.
וידעתי, ידעתי שאת הכחול הזה צריך לאזן. במה?
בחול. בצבעי החוף למיניהם.
לא בעיה. תמונות, עבודות, התארגנתי על זה די מהר.
ועדיין, חיפשתי את המשהו שיקפיץ את התערוכה.
התהפכתי על משכבי בלילות, התהלכתי בימים,
פה ושם עלו כמה רעיונות קטנים, טריוויאלים,
ארגז חול, שמשיה…סנדלים. צמחי מים.
והימים, ימי מלחמה, המוזה…נדחקה לאיזו פינה.
דברתי עם חברה, חסר לי ה'ג'וקר', אמרתי.
שחררי, הוא יגיע. ענתה.
למחרת, בשעת בוקר מוקדמת קפצתי.
מנדלות חוף, שולחן חול, ציור בחול.
כל החול שידעתי, התקבצו ובאו אלי. ברצף, נעמדו מולי, בזמן קצר.
קחי אותנו !
24 שעות בהם טחנתי עד דק עם האומנים את האפשרויות,
מרחב עצום. המון רעיונות.
כולם נשלחו לזקק את עצמם.
ואני יכולתי להשלים שעות שינה.
משהו נרגע בי.
אחרי הפיצוח, כל היתר, מגיע בעונג רב.
גם אם הבחירות הולכות ונהיות קשות מרגע לרגע.
מי זו שהצהירה שמאי ויוני הם חודשים של מעט מעש?
שתעמוד פה בפינה,
או לחילופין, שתתייצב מידי בוקר בשעה מוקדמת לצעוד בחוף הים.
זה המקום שלי לפתוח ולהגדיל ראש.
תמיד ידעתי.
ואם לא עשיתי זאת, דאגה אחת הצלמות,
לשלוח לי מידי בוקר היישר מן הים, תופינים.
עכשיו, כשהכל (כמעט) במקום, ותכף פתיחה
חוזרת לעצמי.
מידי השכם בבוקר, חוזרת לים שלי.
ואתם, בואו להצטנן אצלנו, בדרך לים, או בחזרה ממנו.
אצלנו קיץ ממוזג.
צילום תמונה ראשית: נגה שנער-שויער