קצת על כוונות, ומשאלות, ועבודה בתערוכה כַּנְפֵי רוּחַ
הנקראת משאלות, Wishes.
תמת התערוכה הוא איך אפשר למשוך את החיים במצבים קשים.
הכוונה לא היתה דוקא בהקשר המלחמה אלא בכלל לימים קשים.
כולנו הרי חוויינו, חווים וכנראה עוד נחווה כאלו במהלך החיים.
כשהתברר שהתערוכה, במקרה או שלא, ויהיו כאלו שיטענו שאין מקריות, תיארוכה מכיל את כל חגי תשרי של שנת התשפ"ו,
הבנתי שצריך לקשר את התערוכה גם למציאות, התיארוכית.
החגים כולם, וכן, גם שבעה באוקטובר של שנתיים אחרי.
רציתי לתת למבקרי התערוכה את האפשרות לקחת חלק פעיל ולבחור מילה אחת! משלהם, משהו להאחז בו, איחול, ברכה, משאלה לחיים. חשבנו מה נכון, משהו שיהיה ישים במגבלות המקום, החלל, והגינו את עץ המשאלות.
עצי משאלות מקושטים הם חלק מאמונות (טפלות או שלא) או ממנהגים פגאניים שהשתרשו במחוזות שונים עם השנים.
השמועה בדבר היותם, עברה הלאה, לרוב ע"י עוברי אורח.
ענפיו של העץ מקושטים בדרכים שונות, לרוב סרטים צבעוניים מבד, ניילון, פלסטיק, נייר… חלקם דהויים ובלויים, חלקם חדשים…עם הזמן נאספים על העץ שכבות שכבות.
מאחורי כל פיסה תלויה יש סיפור של מישהו שהתכוון, ביקש, קיווה במעשהו לעזרה, לישועה, לחיזוק.
כאן ביקשנו לבנות עץ מעץ משומש וממוחזר בבניה ידנית.
וליתן למבקרי התערוכה לכתוב מילת בקשה על פיסת טקסטיל צבוע בצביעה ידנית, בכל זאת תערוכה.
כשהכוונה שהבקשה תרחיקנה נדוד על כַּנְפֵי הרוּחַ ותשדרנה/תבקשנה מהעולם להביא לכולנו את הברכות והמשאלות, בבחינת בקשות של רבים הן כוח.
תודה ל סרחיו דניאל צ'רטקוף Sergio Daniel Chertkoff על הביצוע
ולדיקלה לבסקי שגילגלה איתי מחשבות על הנושא עד שהגענו לאן שהגענו
ועצרנו באפשרי ובישים.
