ציבי גבע הוציא את הזעם, הכאב, חוסר האונים, ההפקרה,
סערת הנפש וכל המחשבות האחרות,
שלו, גם שלנו, של אחרי השבעה באוקטובר, בעבודות מטלטלות.
האדמה שלו, שחורה, צהובה, זהובה, מרעידה את אמות הסיפים.
העבודות נוצרו על עבודות ישנות שהיו בסטודיו,
למעשה הן קולאז'ים, חלקים קרועים מעבודות אחרות, מפעם,
כאלו שלא נשלמו, או כאלו שאין לו בהם עניין בזמן הזה.
לצייר מאד קשה לוותר על עבודות של עצמו, לקרוע אותן לגזרים, לחתוך, לפגוע
אבל הוא עשה את זה ונותר עם חלקים קרועים/שבורים,
תוך הבנה שהוא גדל מהם, בגר, השתנה
והיה חייב לעשות עם עצמו משהו.
ואז לקח עוד עבודות, שלא נשלמו, והחל לעלות עליהם עם עוד דימויים, עם חלקים מעבודות שקרע,
ויצר ציור-קולאז' שמתחיל בחפירה מן העבר, בחלקים ישנים שמקבלים תפקידים חדשים,
וממשיך להתחבר למצב האנרגטי העכשווי שלו, עם אכזריות, תשוקה, חיתוכים, השתלות, ערבול של עבר, הווה ומחשבות לעתיד,
ויצירה חדשה, אחרי 'הרעדה של הארץ כולה, של המסד, על התמוטטות של התשתית, כאשר לפתע איננו בטוחים עוד על מה להשען' (מתוך ה'מלנכוליה של אברהם' שיחה עם ז'אק דרידה, מראיינת מיכל בן נפתלי, רסלינג 2016, עמ' 42-43).
ציבי כותב :"הציורים בגוף עבודה זו מנסים למצוא אופן חדש של התארגנות ויצירת משמעות. הם נסיונות לייצר ארגון חדש בשעה שהעולם עובר טלטלה. אני שואל איך אפשר למצוא יופי, איחוי, ריפוי ואינטגרציה בתוך עולם החותר באופן הרסני ואוטואימוני כנגד טבעו. העבודות מחזיקות קונפליקט פנימי כסימפטום שמייצר קומפוזיציה, שמסרבת להיות מאוזנת, ליצור איזה איזון ופיוס נפשי, להיות נחמה. הציורים, בכל מקום שהוא – כפי שאמר פעם גרהארד ריכטר – אינם אומרים דבר, הם תמיד רק מאמצים להגיע לאמת".
בחיבורים של העבודות, יש שכבות, רבדים, שנים, דברים מן העבר ומחשבות חדשות
של העת הזו.
לי התערוכה הזו הרגישה מדממת. והצבע האדום נעדר ממנה !
תערוכה מרתקת וחזקה ביותר.
'אַרְעָא' שמה של התערוכה. בארמית ארץ.
אך גם שמו של ספר שירים של הרמן ציבל.
וגם קשר מילולי לארעי, לערעור, למהורהר…
וגם אם נראה שאין נחמה אחרי השבעה באוקטובר
חייבים נחמות. אפילו קטנות.
התערוכה עצמה, נחמה. היכולת מצד אחד להוציא את כל זה
מהנפש החוצה. זו בריאות.
ומצד שני לראות ולהאחז. כל אחד במה שהוא מוצא שם.
ואני מוצאת נחמה והאחזות באמנות.
השיח שהיה עם ציבי. ותמר מור סלע שהצטרפה אליו.
מרתק.
והחלל, בנין אורי ליפשיץ, חוויה.
בנין תלביבי ישן של פעם, רצפתו המצוירת משגעת,
משמרת בתוכה היסטוריה ארוכת שנים, אישים ואומנות.
החלונות הענקיים משקיפים אל הים.
האופק פתוח. האמנם ?
והתשובה היא כמו לשאלה 'מה שלומך', ממש כבר לא אוטומטית.
ימים מורכבים.
תערוכה מטלטלת ומרתקת.
בניין אורי ליפשיץ, אברבנאל 2, תל אביב.