כששלחה את החומרים הכתובים
וקראה לעבודה שחור/לבן (קבוץ) הרמתי גבה.
העבודות הללו כולן צבע, אמרתי,
השחור והלבן מינוריים לגמרי.
כמובן שמיד פתחתי איתה בשיחה.

קראתי לעבודה, דיקלה סיפרה לי, שחור לבן מהרבה סיבות.
ואני גם אוהבת שזה מעורר תמיהה.
העבודה התחילה משני בדים ארוכים וריקים. שחור ולבן.
עליהם תכננתי ליצור תמונת נוף מופשטת של נופי הקיבוץ שלי, כמו בתמונה שקפאה בשחור ולבן. כשהצבעים האינטנסיביים משקפים את תנודות הנפש שלי.
כשעומדים ליד הבדים רואים שהבד 'השחור' נראה כמו שיקוף 'שרוף' של מה שרואים בבד 'הלבן'. (כמה סמלי הקיבוץ הזה שנשרף. לעזאזל).
בפועל גם הבד הבהיר והלבן אינו מייצר תמונה אידיאלית ויוצר חוסר נוחות באינטנסיביות הדחוסה שלו. התמונה המצטיירת היא אף פעם לא שלווה ואידיאלית אלא טעונה.

יש פה גם בדיחה פנימית שלי כלפי עצמי.
כל עבודה או עיצוב שאי פעם עשיתי התחלתי במילים, הפעם אעשה משהו פשוט. קל לעיכול. מסחרי.
בשחור ולבן….

אבל אז יש לי צורך עז להוסיף צבע.
בסופו של דבר, צבע הוא אחד מהכלים הכי משמעותיים שלי להבעה.

ואז היא גם הוסיפה,
יש גם סיפור של יצחק בן נר ״עתליה״ מלפני הרבה שנים… מסופר בו על אישה שחיה בקיבוץ ומרגישה את השונות שלה לעומת הסביבה.
היא נושאת מונולוג שבשיאו היא אומרת 'את כל הקיבוץ הזה שלכם הייתי מעלה באש'. וזה משפט שככה הדהד לי גם.
היות ומלכתחילה החלטנו על תערוכה שמחה ולא לגעת בענייני מלחמה ומצב,
ביקשתי ממנה בטקסט על העבודה להתעלם מפסקה זו.

וכך כתבנו על העבודה בקטלוג :
שחור/לבן (קיבוץ), 2014
72/290 ס"מ 2x
נופי הילדות ואלו שהתקבעו בדמיון מתמזגים עם עולם הרגש, ומספרים סיפור של מקום
מתוך זווית התבוננות אישית.
הטקסטיל המודפס בשכבות של פסים אופקיים עזי צבע, ביניהם ברושים מבליחים, כולא
בתוכו את הזמן והזיכרון, את ההיסטוריה הפרטית והקיבוצית.
תמונת הנוף המופשטת הנוצרת היא אינטנסיבית מאוד, בעוד הקומפוזיציה מורכבת מתבנית
קבועה, המופרת ומתפוררת בו בזמן.
דפוס משי (רשת) ידני, צבעני טקסטיל, בד פשתן, צריבת צלולוזה.