אמש נפתחה בגלריה BG בסנטה מוניקה
תערוכת היחיד של Michelle Kingdom
“A Thousand Past Days”
וכולי צער שלא הייתי שם.
מישל היא הרוקמת האהובה עלי, אחת הטובות בעולם
ואמנית יוצאת דופן.
אפשר לראות בעבודותיה את כתב ידה הייחודי,
הציורים/האיורים שלה, סיפורים פיגורטיביים, אותם היא רוקמת בעדינות מופלאה
באמצעות תכים פשוטים, תפרים קטנים קונבנציונליים ההופכים לשבריריים ולבעלי הבעה.
מישל משתמשת בחוט ככלי רישום, מכבדת ומערערת בו זמנית את המסורת של עבודות הרקמה
בעזרת תפרים ארוכים של חוט, היא יוצרת שכבות לקבלת מרקם ונפח. כל רקמה מתחילה בתהליך ארוך של גיבוש ופיתוח הקונספט. לפעמים היא מתחילה עם מושג ברור מההתחלה על תמונת העבודה. לעתים קרובות התמונות והרעיונות מעורפלים והיא מניחה את הרעיונות כמעט כמו קולאז', חוקרת אותם ואחרי רישומים רבים מכינה ציור סופי המועבר לבד כדי לשמש כמסגרת שלד העבודה.
הרקמה שלה צפופה, אינטואיטיבית וזורמת, היצירה נעשית בשטף. היא מעדיפה לצייר בחוט ולא ברקמה טכנית ומסורתית. כך היא זוכה לניסויים וגילויים בלתי צפויים והתהליך הוא המסקרן. לתפור קו פשוט בעיניה, זה כמו לצייר בהילוך איטי. והעבודה קפדנית בתהליך.
עבודתה בוחנת תמונות פסיכולוגיות מאירות מחשבות.
היא יוצרת עולמות זעירים באמצעות דימויים מהתיחסויות היסטוריות, מזכרונות, מקטעי ספרות בהן ניתן לצפות בדינמיקה של יחסים, תפיסות עצמיות, וערב רב של תחושות ורגשות העולים מן העבודות.
בעבודותיה יש דיכוטומיה בלתי מעורערת השזורה בתוך יצירותיה המדגישה נושאים כמו אמת ואשליה, אובדן וציפייה, שייכות וניכור. העבודה חושפת את הקשר האישי העמוק שלה למלאכה. "באופן בלתי ניתן לטשטוש באופן מישוש, הרקמה נוגעת לא רק בתופרת שבי, אלא מחברת אותי לזכרן של כל כך הרבה נשים עם סיפורים טמונים בחוט שהופיעו לפני". והמדיום של הרקמה נראה לה הדרך הטובה ביותר להביע את מחשבותיה והתוצאה מהדהדת את החזון שלה.
בשנה האחרונה בחרה לעבוד גם על מפות ישנות,
בדים וחלקי טקסטיל אחרים.
אני, שעוקבת אחריה כבר הרבה מאד שנים,
שכתבתי עליה לאורך השנים כמה וכמה פעמים,
לגמרי רואה את ההתפתחות שלה ביצירה.
וכמו שנכון, כל פעם לפני תערוכה רואים קפיצת מדרגה.
לגמרי בי"ס לדרך ולהשראה.
והיום יום ההשראה הבינלאומי.
מבחינתי היא ההשראה !