אורנה בן עמי היא פסלת ישראלית
שמוצאת בברזל חומר עיקרי לביטוי האמנותי שלה.
בשנים האחרונות ראיתי לפחות 3 תערוכות שלה,
כל אחת ייחודית ומשמעותית בפני עצמה.
בחורף שעבר הצגתי בתערוכה 'צייר לי תקווה' עבודה שלה.
אז היא ספרה לי על סדרת עבודות שהיא עובדת עליהן לתערוכה בבנין האו"מ.
סוג של פלא שהסכימו לקבל בתקופה זו ישראלית להציג את הצד 'שלנו'.
וידעתי שאם וכאשר התערוכה תוצג גם בארץ צריך יהיה לראותה.
השבוע שמתי פעמי לגלריה לסדנה לאמנות ביבנה, מידי פעם קופצת לשם,
לא רק לראות אלא לשיח עם אורנה בתערוכה, באוצרות רוני ראובן.
והפעם הקהל גדש את האולם הגדול.
השיח עם אורנה היה מרתק.
והם תמיד מרתקים, השיחים איתה. הייתי, יודעת.
אורנה מספרת מעט, לא רק בהקשר התערוכה הזו,
אלא בכלל בהקשר ליצירתה, גם מחשבתית וגם טכנית.
שמעתם כבר אשה שעוסקת בריתוך ברזלים?
האזנתם לאשה שעוסקת בחומר קשה, שהופך את העבודות שלה לכל כך מרגשות ונוגעות ללב?
הפעם הבסיס הינם צילומים של זיו קורן, שנאספו מאלפי הצילומים שלו,
מהימים הראשונים של אחרי השבעה באוקטובר ב'עוטף' עזה.
והכוונה היתה להשיב, באמצעות האמנות, את החיים למקומות האבודים והצרובים בנו.
התערוכה 'נגטיב פוזיטיב'.
והמחשבה על היצירה בברזל, שיש לה כל כך הרבה משמעויות, הן מילוליות והן חומריות, במלחמת 'חרבות הברזל' הזו, ברזלי הבנין שנותרו בבתים השרופים, שלדי הברזל של המכוניות, ועצבי הברזל שכולנו מפתחים כבר 400 יום…מצמררת.
לכו לראות. לכו לשמוע !
