והלכתי ברחובות יפו שפופה, 'יפה שקיעת שמש ללב עצוב'
ו'היונה הלבנה כבר זקנה
יותר מדי מלחמות עומדות אצלה בתור
היונה הלבנה כבר זקנה
ענף הזית מתייבש לה במקור.
היונה הלבנה כבר זקנה
ומיום ליום היא פחות לבנה
ויותר חיוורת
היונה הלבנה כבר זקנה
תגידו לה שכלו המים
ושהיא משוחררת'.
והרגשתי יותר ויותר עצובה.
עליו. ועלינו. ועל התרבות שלנו.
ועל המדינה הזו.
…..
ונזכרתי ביום מימי נערותי, יום שישי, מדפדפת בעיתון מעריב של שבת,
נתקלת בטקסט שיהונתן פרסם במדורו הקבוע פרסום ראשון.
'אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים
אתם זוכרים את הטיול
עם המדריך ההוא שאול
ואיך אהרונצ'יק הבריון
היה לוחץ אקורדיון
וגם צועק בקול אדיר
עכשיו כולם, כולם לשיר
ובלילות הכי קרים
היינו סתם מאושרים
עם בדל סיגריה ראשונה
לוקחים ללב ולריאות
משתעלים ושואלים
ומחכים להפתעות
ביום שישי על הגדר
עם הידיים בכיסים
ואליהו השמן
אומר מילים נורא גסים
אבל בחושך לא ראו
איך שהסמקנו וגם הוא
עומדים שעות ומביטים
על אריאלה הקטנה
ואיך עסיס אבטיחים
מכתים את לובן חולצתה
ואת ליבנו התמים
אשר רוקד לעומתה
אתם זוכרים את השדות
הנרקיסים בשבתות
הכל עבר כל כך מהר
וקצת קשה להיזכר
איך פעם זה היה פשוט
לשיר לחיות ולא למות
אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים'

שישר גזרתי מהעיתון והדבקתי ביומני
(גם חנן יובל נתקל בו בעיתון והלחין אותו בהמשך)
…..

ובשאר השירים שכה אהבתי,
'כי לאהבה אין מדינה',
'הילדה הכי יפה בגן',
'איך שיר נולד'
'אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי'
'יהיה טוב'
וכל שירי ה'כבש השישי עשר' ששרתי ועוד אשיר כל כך הרבה עם הנכדים
ועוד ועוד כאלו שהם פס חיינו.