אני ומלאכות יד זו אהבה ארוכת שנים.
אלו 'נדבקו' אלי כאשר כילדה צעירה נחשפתי למלאכות רבות
עת ביליתי חלק ניכר מחופשותי בקבוץ בארי.
הזכרון הראשון שלי מעבודות היד הוא הדבקת שיבולים ויצירת תמונה על בד שחור,
והלאה למלאכות רבות אחרות.
גם, כשהחלפנו מיקומים, ובני הדודים הקיבוצניקים הגיעו לעיר,
המעשה הראשון שעשינו בעיר היה לנסוע לירושלמי, חנות החומרים בעיר התחתית, לקנות חומרים לאיזו מלאכה. משמעותית.
למעשה לא היתה מלאכה שלא נגענו בה משך השנים.
באחד מביקורי בבארי, אורית שגדולה ממני בכמעט ארבע שנים, לימדה אותי לרקום.
אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול.
היה בד גבינה, וחוטים, מחט ומספרים
ובכמה דקות קטנות עם הסברים ממוקדים וברורים הראתה לי איך היא רוקמת.
מאז נדבקה בי הריקמה.
בית הפלמ"ח בתל אביב ארח בחודשים האחרונים מוזיאונים מקווי העימות הסגורים בצל המלחמה.
'ילדות בבארי – רקמת חיים' היא התערוכה של צריף הנוסטלגיה של בארי, היא התערוכה שהוצגה בו.
תמר בן צבי ויעל בן צבי גיתאי אצרו מתוך צריף הנוסטלגיה את סיפור הילדוּת בבארי, וכך כתבו :
'ילדותנו בבארי נרקמה בידי עולם המבוגרים, שעטף אותנו בחוטים של אהבה. בעולם של עבודה קשה והסתפקות במועט, הייתה הרקמה שזירה של צבע וקישוט בחיי היום יום של הילדים. בתוך האחידות והשוויון ניסו האימהות לתת צביון אישי לפינה של כל ילד וילדה. הן רקמו תמונות מסיפור אהוב על הילד, רקמו את שמו של הילד על השטיח שליד המיטה וכך קיבלה כל פינה גוון אישי וייחודי. לכל ילדי הגן תפרו חולצה חגיגית זהה, חולצה לבנה פשוטה ואחידה שהייתה שמורה לחגים בלבד. האימהות רקמו כמיטב דמיונן וכישרונן קישוטים, פרחים ושיבולים בחוטים צבעוניים, כך שהחולצה של ילדם תהיה מיוחדת ושונה.
בזכות הרקמה קיבל כל תיק גוון ואופי ייחודיים בתוך האחידות של תיקי הטיולים. בטיולים, שהיו מאבני היסוד של הילדות בקיבוץ, התאפשרה רקמת החיבור של ה"יחד" הכיתתי, והתאפשרה גם נקודת מבט אישית שכל אחד מצא בטבע. היה מי שמצא בטיולים את החופש, שני את היופי של הפריחה, אחר גילה סקרנות בארכיאולוגיה, חברו חיפש לו צב ועקב אחרי בעלי החיים והיה מי שנהנה מהמרחבים והנוף. את האוצרות שמצאנו בטיול שמנו בתיק הרקום והבאנו לפינת הטבע.
החיים בבית הילדים היו חיים של "יחד" בלתי נגמר והרבה חספוס. הרקמה האישית הביאה עימה קצת חן ועדינות, ליטוף ורוך. שנים של "יחד" ושותפות גורל עם האחים בני הכיתה, שנים של מסע משותף, חוויות משותפות, אתגרים ופעילות שבהן נרקמה חברות אמיצה בין ילדי הכיתה, בכל אלה נרקם לו הווי משותף.
בילדותנו בבארי רקמנו את ה"יחד", רקמנו את הייחוד, רקמנו את העבר ורקמנו חלומות לעתיד'.
מתוך היש העשיר של העבר, כשחוט של אהבה נרקם ומחבר, עולה בתערוכה החסר הגדול… התערוכה מנסה לרקום חוטים של תקווה בין העבר המפואר להווה המדמם, בד בבד עם אמונה עמוקה שניתן יהיה לחזור ולרקום בבארי רקמת חיים חדשה של ילדים ומשפחות, זקנים וצעירים שיחזרו לחיות, לחגוג ולשמוח בבארי.
הפוסט הזה מוקדש לזכרה של אורית סלע-סבירסקי, בת דודתי האהובה, שנקטפה בידי המרצחים.