אתמול נסעתי לראות עבודה בלתי צפויה.
את העבודה הספציפית ראיתי בתמונות
וידעתי שאני חייבת לראות אותה במציאות.
בכל גודלה ומשמעויותיה.
מה שאומר לקבוע גם עם היוצרת.
ולא טעיתי.
קבענו. וכמה שהמפגש היה חשוב.
למרות שאת טקסט התערוכה קראתי.
הוא גם כאן באחת התמונות,
אבל לשמוע מהיוצרת את הסיפור המלא עושה חשיבה אחרת.
באמצעות רכבת ורכבלית (המצאה נהדרת)
חזרתי לאוניברסיטת חיפה, שם למדתי בשנות ה 80 של המאה הקודמת,
(אוי כמה שאני מסגירה)…ולא הייתי המון שנים.
בניין המחלקה לאומניות, בן 12, לא הכרתי…משגע.
והמחלקה, ודרך לימודי התואר השני, עפ"י התלמידות,
ראויות לציון. (מובילות פרופ' שרון פוליאקין וד"ר טליה הופמן).
בקיצור, עשינו סיבוב בתערוכה, קראנו את מה שנכתב, שוחחנו עם שתיים מן האומניות,
ואז מרתה הגיעה.
וירדנו לעומקה של העבודה.
כמו שאני תמיד אומרת, צריך לשמוע את האומן.
מרתה סיפרה על מקור ההשראה שלה,
Sebastião Salgado צלם דוקומנטרי ועיתונות ברזילאי מפורסם
ועבודתו Flying River,
על תופעת טבע באמזונס בו הנהר זורם
ומעליו עקב תנאי מזג האוויר נוצר ענן בדמותו של הנהר.
כמובן דברה על הרפרנסים, על המחשבות שלה ליצירה ברוח הצילומים והטבע
והסברים על העשיה.
מרתה אף סיפרה על תעוזתה ליצור קשר עם הצלם,
מה שהוביל להרצאה שלמה, אישית ומרגשת שלו לקבוצת הסטודנטים בתואר.
בקיצור, זה היה לראות תערוכת קרמיקה שאינה כלים,
אלא מיצב שלהם, בעל כמה וכמה מימדים
ולהבין את הרקע ואת הנעשה.
על הרצפה כ 5000 צלוחיות קטנות שמרתה יצרה בעצמה !
בכל אחד 'חותמת ידה' של מרתה, השבלול.
עבודה עמלנית, מדיטטיבית וסיזיפית לכשלעצמה
ויצירה מטורפת שהניעה אצלה רצון, גם יכולת, לעשות עוד ועוד.
מרתה התכוונה שאנשים יוכלו ל'טייל' בדרך הנהר,
לא אכפת לה שנשברים חלקים מהצלוחיות,
היא רואה בזה התחלה חדשה שלהם,
וכך נוצר שביל להלך בו בתוך העבודה.
מהתקרה תלויים פעמונים, מושחלים על חוט ניילון מחליף צבעים,
כזה שיוצר מכל זוית הסתכלות מראה אחר, חסר, מתעתע.
הפעמונים, לרוב משמיעים צליל, אבל שם בתצוגה אין מה שיניע.
לכן לעבודה הוסף פס קול, צלילי פעמונים, צלילי עבודת הקרמיקה,
נעים ומתעתע גם הוא.
בקיצור עבודה חד פעמית. ומיוחדת.
ואכן, שווה.
שמחה שהתעקשתי לראות את המיצב החד פעמי
ואת התערוכה כולה, של שאר הסטודנטים לתואר.
עיצוב פס הקול : יונתן דסה.
לפוסט צורפו גם צילומים שמרתה צילמה תוך כדי עבודה.
