ענת קלימן היא יוצרת רב תחומית,
הכרתי אותה לפני כמה שנים,
כשהצטרפה לקבוצה שאירגנתי לסדנת רקמה בחו"ל.
ענת מגיעה מעולם התקשורת החזותית ומלווה את תערוכת עדות מקומית כמעצבת גרפית ראשית וחברת המערכת החל משנתה הראשונה. בשנים האחרונות עוסקת בעולמות הקראפט, בעיקר ברקמה ובהדפס – דפוס רשת ואף אצרה מספר תערוכות בנושא.
אחר השבעה באוקטובר, כפועל יוצא של החרדה, העצב וההתמכרות לערוצי החדשות חוותה ענת שיתוק נוכח גודל הזוועה.
התגובה היצירתית הראשונית, האפשרית עבורה, הייתה לרקום, רקמה אינטואיטיבית, אסוציאטיבית, אובססיבית …
מספר ימים לאחר הטבח ביישובי עוטף עזה ובנסיון לעכל את המשמעות של ילדים קטנים שנלקחו בשבי, חלקם ללא הוריהם, ענת התחילה לרקום את שמות הילדים
ובהדרגה התקדמה עם רשימת כל החטופים.
הריקמה היתה על מנת להסיח דעת, כדי להבין, כדי להפעיל את היד,
בתקווה נוכחת שעד שתסיים את שמותיהם של כל 240 החטופים כולם יחזרו.


ככל שהתקדמה, חלק מן החטופים חזרו. חלקם נרצחו ולרבות ורבים היא עדיין מחכה.
זוהי עבודה בתהליך מתמשך, היא מתעדכנת בכל פעם שיש דיווח חדש.
מי ששב מהגיהנום קבל סימון צהוב, מי שנרצח בשבי סומן בשחור.
ביום ה 170 ענת סיימה לרקום את שמות כל החטופים.


כעת עדיין 133 אנשים, נשים, תינוקות, צעירים וצעירות, מבוגרים, חיילים וחיילות, גם גופות, שעדיין שם.
200 ימים !
אי אפשר לעכל. אסור לנרמל.
וכבר פסח.
ומתי ישובו להיות בני חורין?


הערת עדכון : מאז נכתב הטקסט המידע היחיד שלא עודכן בו הוא דבר מותו של אלעד קציר ז"ל (ענת נסעה לטפל באמא החולה החיה מעבר לים והעבודה תתעדכן בהמשך).
עבודה נוספת, עליה עובדת ענת, היא עבודה משולבת הדפס רשת ורקמה.
ההדפס הוא דימוי מעובד מתוך עבודת וידאו של רועי עידן ז״ל, צלם ynet שחי בכפר עזה שנרצח בשעות הבוקר המוקדמות של השבעה באוקטובר.
עבודת הוידאו שלו נעשתה כבר ב2018 ובה מצולמות ״צעדות השיבה״ של פלסטינים מעבר לגדר, עבודה (כמו) נבואית…
הדימוי הרקום הוא של משפחת קוץ׳, אף הם מכפר עזה, הבן הבכור שלהם למד בכפר הירוק בכיתה מקבילה לכתה בה לומד בנה של ענת והמוות האכזרי של המשפחה כולה היה מטלטל ובלתי נתפס.
