אלה צמבליסטה ננצל
בת קבוץ רעים, שבקרבת תל גמה, בין ואדי גרר לוואדי הבשור.
אמה, ארכיאולוגית שחפרה את התל.
בשבתות, חבורת הילדים, היו יוצאים לטיולים בוואדי, לסכר,
לעיר התמרים בה באר עתיקה, עצי תמר ושיחי צבר.
המשפט 'הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ' של המשורר טשרניחובסקי
כאילו נכתב עליה.
ילדותה והמקום בו גדלה וגרו הוריה עד השבעה באוקטובר
השפיעו עליה רבות
והיא מתכתבת איתם ביצירתה.
כמו גם עם הקרבה לרצועת עזה ועם פני השטח ממבט שמתחיל בקו האופק ועולה למעלה
אל השמיים כמו תצ״א.
ציורי התצ"א (תצלומי אויר), מהשנים 2012-13, מבקשים לראות ולחקור את תמונת ילדותה
ממקום מרוחק, מזהה, מכיל. לראות ואולי גם לשנות.
באחד מציורי התצ"א היא מטשטשת את גבול הרצועה וממציאה מעברי גבול
דמיוניים להקלה על מסחר עתידי. אלא שההווה מסמן במקומות אלה מנהרות טרור
במקום מעברי מסחר.
החיטה הקצורה עבורה משאב המאפשר קיום בסיסי.
מנחת האדמה לאדם, שפע שהיקום מציע ובלבד שנשמור עליו.
אלה מציירת על בד גדול המונח על הרצפה, משתמשת בכמות גדולה של צבעי אקריליק מעורבבים במים, במכחולים ואצבעות. באופן כזה הבד השוכב נתון לשינוי על פני המרחב כולו, ולא רק לצד אחד. כמו בעבודת אדמה, כמו בריאה.
את הגוונים היא יוצרת משלושת צבעי היסוד (צהוב, אדום, כחול) ושחור לבן.
בהפסקות הציור, כשהבד נותר פרק זמן לבדו, יש ובוקע ממנו פיגמנט בצבע חדש ומפלס לו נתיב משל עצמו. לבד ולסביבתו חירות משלהם.
הבד השכוב על הרצפה מאפשר לאלה, מלבד ראיית על, תנועת גוף חופשיה סביבו והתייחסות מרחבית אחידה אליו.
טקסט זה נכתב ע"י אלה באוגוסט 2014, ימי צוק איתן:
"חצר ילדותי מתכסה באדום
לא הכלניות צומחות שם, דם ילדים זורם שם בואדי
המבדיל בייננו לעזה.
חצר ילדותי היפה. אותה אדמה חרושת חריצי שוקולד
אחרי החורף, האדמה שקיבלה אותי כמו שאני, אחת מהצברים, אלה, שצומחת לצד התמרים
והאשלים.
היינו מחפשים חרסים בתל
משקיפים על ציפורים, מזהים שמות פרחים.
ערטנית השדה היתה מתפוצצת עלינו מאושר. חבורת ילדים יחפים נעלמים בשבת בצהרים מבית
הילדים, משעת ההורים, אל המרחבים, אל הנחל השוצף, אל הסכרים.
לא ידענו שעשוי להיות שם כל כך הרבה רוע.
לא חלמנו שתחת שדות ילדותנו תיחפרנה מנהרות מוות כסרטן מתפשט בגוף בריא.
כיצד אפשר להחזיר הכל לאחור, להבין מה חסר להם ומה הם רוצים?
אם היו גם הם גדלים בשקט על שדות זהובים לא היו חופרים אחר כך בשנאה.
אם יכולנו לתת להם אפשרות לחלום. אפשרות לחיות אחרת. כמה ילדים צריך לאבד בדרך…
רוצה לזעוק מלוא ריאותיי… מה מלמדים אותנו החיים?
מה השתנה?"
עם תום התערוכה 'צייר לי תקווה' והגיעו של ערב פסח,
בפתח אגדת הפסח והחג,
זו שאלת השאלות שכל אחד צריך לשאול את עצמו.
גם מה השתנה בי, מבפנים. ומבחוץ.
וגם, מה צריך להשתנות פה, בכלל,
כי כמו שעכשיו, אי אפשר עוד.
