דברים שאמרתי בערב הפתיחה.
ערב טוב.
ותודה לכל מי שבאו, בימים המורכבים הללו.
מרגש לראות המונים רבים כל כך שבאים לראות אמנות.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא אוהבת לדבר בפתיחות,
תמיד אומרת שאת מה שיש לי לאמר תראו על הקירות.
הפעם חרגתי וכתבתי כמה מילים,
בעיקר בשביל להיות ממוקדת.
השנה פלוס האחרונה, והימים האחרונים, בפרט, לא קלים לי,
והכל מתחבר. הלאומי, האישי…
התערוכה 'גברים רוקמים'.
ולא נדבר על מיגדר !
לא בגלל שהוא נוכח פה כל כך בגדול,
אלא כי אני לא נוטה לעסוק בענייני מיגדר.
אבל התערוכה הזו היא סוג של איזון היסטורי.
התערוכה הראשונה שלי, שהתבקשתי לאצור בתאו בחורף 2020-2021, זמן ההארד קור של הקורונה, רגע אחרי שנפתח פה הבית, התבקשה להיות תערוכה ליום האשה,
ואני עניתי כדרכי, אני לא עוסקת במיגדר. (פפי, זוכרת?)
אבל הכנתי ואצרתי תערוכה 'המושכות בחוטים', השתתפו בה (16) שש עשרה אומניות,
תערוכה שעלתה לתצוגה, במרץ 2021, שניה אחרי ששוחררנו מהסגרי הקורונה.
כבר אז עלה הרעיון לתערוכת 'גברים רוקמים' ודובר בו בחללי החדרים הפנימיים של הבית.
שנת 2021, המיילים מתוארכים.
ורק מטעמים טכניים, בתחילה נשכחה באיזה אופן ולא שובצה בתוכנית, ואח"כ כשכבר היתה ממש מוכנה עם הזמנות לפרסום, פרצה המלחמה.
ואם חשבנו שהקורונה היתה נוראה, קבלנו תזכורת הרבה יותר כואבת.
והנה, הגענו למועד התערוכה. מה שאומר שהעולם ממשיך להסתובב, לא חשוב היכן אנחנו נמצאים ותקועים.
ורק בימים האחרונים שמתי לב, שגם בתערוכה הזו מציגים 16 משתתפים. ממש לא בכוונה תחילה.
האיזון שלי לעולם הושלם.
הכל, כמעט, כבר היה מוכן. עם 15 משתתפים.
משך שנות העבודה על התערוכה נעתי בסביבות עשרים וכמה משתתפים, כשרשימת הרוקמים הגברים שיצרתי לי עם השנים מכילה יותר שמות. אתם יודעים, ההוא לא יכול, אחר לא מספיק, לשלישי אין עבודות זמינות ועוד…ובשנה הזו למדתי שצריך להיות עם מה שיש.
ואז כתבתי לעדי מרעים, בהתכתבות של מה נשמע, שבעוד שלושה שבועות תהיה תערוכה של גברים רוקמים. ושתתארגן לקחת את אמא שלה, שתבואנה לראות, רגע לפני שהאמא, רוקמת בעצמה, עוזבת את בנין רעים בתל אביב וחוזרת לקבוץ בנגב המערבי.
ומה עונה לי עדי? 'את יודעת שאבא שלי רקם חולצות?' לא, עניתי לה. פרטי ושילחי תמונות.
את אבא של עדי, זכרו לברכה, הכרתי. שמעל'ה, היה בן גרעין אחוה, הגרעין של ההורים שלי שהלכו ליישב את השממה באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת בקבוץ רעים. אני, אחת התוצרים של הגרעין הזה, נולדתי ברעים. אנשי הגרעין שמרו ביניהם לאורך השנים, על קשר. ואני, כילדה צעירה וגם פחות צעירה, הכרתי את כולם. ורק אציין שהמעטים שנותרו מהגרעין הזה השנה בני 90.
בקיצור, כתבתי לגרפיקאי 'עצור וחכה עם השלמת ההזמנות', שהיו מוכנות כבר משנה שעברה ורק היה צריך לעדכן בהם תאריכים, שמות, 'אולי אוסיף עוד משתתף'. זה אחרי שבאותו שבוע שיגעתי, הרשימה השתנתה כמו רכבת הרים, אחד מוסף, שניים יורדים…סרט. נשמתי, חיכיתי לתמונות מעדי שהבטיחה שבעוד כמה ימים היא יורדת לקבוץ ותעשה חיפוש פיזי. וכשהחיפוש הגיע והניב, לא התלבטתי לרגע.
הנוסטלגיה, שהתחברתי אליה באופן אישי, שני פריטים אמיתיים של פעם, הכי ישראלים, בשביל להזכיר לנו מי אנחנו, וגם רקמה עממית ישראלית שלא היתה לי במיגוון.
ואז סגרתי.
והינה, הגענו לרגע,
והעיקר על הקירות.
ושוב, תודה שבאתם.
