מפת רקמה-4B

בין שואה לתקומה

"המפה" של יעל סרלין
היא עבודת רקמת טלאים וזיכרון משותפת,
משתפת קהל וקהילות
ועוסקת בזכרון יהדות פולין (ולא רק).
מעל 500 רקמות שנרקמו על בדי פשתן וכותנה, כל אחת בגודל של כ 20X20 ס"מ,
נרקמו בישראל ובפולין,
על בסיס דימויים רשומים מבתי קברות יהודיים בפולין שליקטה יעל בבתי קברות יהודיים
ועל בסיס זכרונות וסמלים אישיים של הרוקמות.
7.5 מטר על 2.5 מטר לערך, נוצרה בשנת 2021.

העבודה שהתהוותה במהלך השנים האחרונות הוצגה לראשונה בפסטיבל התרבות היהודי בקרקוב (קומזיץ, יוני 2021)
וכעת מוצגת במשכן לאמנות בעין חרוד (במסגרת התערוכה "חוט השני", אוצרת: דבורה ליס).

המחקר של סרלין אחר הסמלים על גבי המצבות התחיל דווקא בעיר אדירנה בטורקיה, שם מצאה לראשונה על גבי המצבות סמלים שונים שנראו עבורה ככתב סתרים. סימן המספריים אותו מצאה על אחד הקברים, החזיר אותה לדמותה של סבתה אשר היתה רוקמת. סרלין העתיקה את הסמל וכששבה לישראל רקמה אותו בחוט זהב על גבי בד. המספריים היו הסימן הראשון שמצאה וכך נפתח בפניה עולם שלם ועשיר של סמלים ומסורות הנמצאות על גבי מצבות יהודיות בקהילות שונות בעולם.
במהלך המחקר יעל ראתה שהסמלים על גבי המצבות מציינים פעמים רבות את המלאכה של האדם המת, ולעיתים את התפקיד אותו נשא האדם בקהילה בה הוא חי.
סימנים כמו מספריים, סולם, סכין היו בעצם דימויים איקונים המתמצתים את זיכרונו של האדם, דרך המלאכה בה החזיק. כך גם אריות, תנוחות ידים, פרחים שונים ציינו את מקום או שם המשפחה, שמו הפרטי של הנקבר ולעיתים תכונה מרכזית בהוויתו (אדם שהרבה חסד סומל בידיים מושטות למשל).
וכך דימוי חזותי נבחר כזיכרון לחייו של אדם על גבי המצבה.
כמו כן קהילות ואנשים בהם היו מיוצגים על ידי רשת של סמלים חזותיים קבועים המתמצתים את פועלו ומידותיו של הנפטר. מבחינה זאת הסמל מייצג אבטיפוס של דמות בקהילה ודרכו אפשר ללמוד גם על הקהילה, המלאכות והדמויות בה.

דרך הסמלים השונים ניתן להכיר גם את תפיסת המוות והחיים בקהילות השונות. הסמלים מייצגים תפילה לשמירה, להמשכיות, לחיים בעולם הנשמות. במובנים רבים דווקא סמלים אלו על הקבר מאפשרים לנו סימן חי לאותן דמויות וקהילות שנמחקו. ולכן הם כסימני חיים דרך מצבות האבן. הסימבוליקה של הדימויים על גבי הקברים מאפשרת לזכור אדם על מעשיו ועל אמונתו.
מכיון שעיקר איסוף הסמלים בעבודה נעשה במהלך השנים 2020-2021, ובמהלך מציאות של סגר, רובם ככולם נאספו על ידי מחקר ארכיוני ודרך השתתפות של אנשים בפולין.
תיעודים מרכזיים עליהם נשענה עבודת המחקר היו בין השאר ספרו וצילומיו של חיים פוטוק
ומאגר צילומים מהארכיון החזותי של העם היהודי (הר הצופים ירושלים).
בעבודת "המפה" סרלין ביקשה להתמקד בזיכרונה של קהילת יהודי פולין. (עם הצטרפות רוקמות רבות נוספו גם זכרונות אחרים לעבודה).
הכוונה לזכור אדם קרוב דרך סמל שנמצא על מצבה שאינה בהכרח שלו. חלק מהדימויים היו על מצבות שבורות וחלקן ככל הנראה גם של משפחות שנגדעו וזכרם עלול להשכח. בכך ביקשה סרלין לחיות את אותו זיכרון ולהפיח בו רוח חיים חדשה. סמלי המצבות נותרו כחותם לקהילה שהתפוררה ושאינה שבה להתקיים.

העבודה נקראת "המפה" על שם יצירתו ההלכתית החשובה ביותר של הרמ"א, רבי משה איסרליש, שחי וקבור בקזימיז'. החיבור לשם הוא בעיקרו רעיוני. היצירה ההלכתית של הרמ"א איגדה את כל מסורות יהודי אשכנז לכדי ספר חוקים אחד שנשען על השולחן ערוך (ומכאן שמו "המפה") . היא מאגדת בה מסורות של אנשים וקהילות רבות ושונות לכדי ספר אחד בו באו לידי ביטוי מנהגים ומסורות של קהילות יהודיות מגוונות בפולין.
כשם שחיבור "המפה" מאגד בתוכו התיחסויות לכל אותן מסורות, מנהגים וקהילות כך גם עבודת האמנות, מפת הטלאים מהווה שזירה של מסורות דרך דמויות וסמלים. כשם שהחיבור ההלכתי מחזיק את מסורות האנשים בקהילות שחיו בקזימיז' כך גם הסמלים שנותרו כאותות על גבי הקברים. עבודת האמנות ה"מפה" היא עבודה תלוית מקום שבראשיתה היתה עתידה לשוב אל קזימיז' ולהתלות במקום ממנה היא שואבת את סמליה. היא אוחזת בה זיכרון מאותן דמויות וקהילות.

יעל כותבת על פרקטיקת פעולת האמנות.
איסוף החתיכות, השתתפות קהלים, ארכיון סיפורים בעקבות הסמלים
המפגש הראשון בתחילת העבודה היה בבית מוזס בירושלים – בית אבות ליוצאי אירופה.
"הנחתי על השולחן חתיכות בדים עליהם ציירתי בעיפרון העתק מדויק של הסמלים אשר מצאתי ונתתי למשתתפות לבחור סמל שנוגע בהן. דרך הסמל הזה הן התבקשו להעלות זיכרון על אדם קרוב אליהן תוך כדי מעגל הרקמה. הן היו רשאיות לרקום את הסמל לפי בחירתן. הן יכלו לשנות אותו/ להוסיף /להתעלם ממחלקים בו. כך הגעתי במשך מספר חודשים בכל שבוע לקבוצת הנשים הזאת שעזרה לי לנסח את אופן העבודה. מפגשי הרקמה העלו זכרונות רבים אותם הקלטתי. כמו כן רוב הנשים שהיו בקבוצה היו ניצולות שואה, חלקן אף נולדו בפולין. עבורן חלק מהסימנים על המצבות היו מוכרים ונוכחים ואת חלקן הן גם ידעו לפענח"
"…כשלקחתי את הרקמה הביתה וישבתי עם חברות את כולם שאלתי מה זה? הילדים ענו מחרשה. אבל חברותי שנולדו כמוני בפולין אמרו כרכרה של לוויות. זה גם מה שאני חשבתי. מי בקרקוב חרש? ליהודים היו אדמות? זאת עגלת המתים הלוקחת את המת אל קבורתו…"
מרבית הסיפורים תומללו ונאספו לכדי ארכיון סיפורים לצד העבודה.

בהמשך התפתחו המעגלים למעגלי רקמה נוספים ברחבי הארץ. והשתתפו בהם למעלה מ400 רוקמות ורוקמים מרחבי הארץ. שהיוו חלק בלתי נפרד מהעבודה הזאת ומהרוח שלה.
מעגלי הרקמה היו רב גילאיים ורב תרבותיים. הם הזמינו אנשים להתחבר לעבודה ממקום אישי. היה אפשר גם לסיים עבודה שמישהו כבר התחיל או להותיר את שלך מותחלת. השמועה עברה מפה לאוזן ובמפגשים שקיימתי אחת לשבוע הגיעו אנשים חדשים וחלקם אף חזרו מספר פעמים לזכור ולהזכיר את יקיריהם דרך רקמת הסמלים מבתי הקברות.

נשים רוקמות

ביוני 2021 התקיים פסטיבל התרבות היהודי ה30 בקרקוב. עבודות האמנות שנבחרו התקיימו בשטחים ציבוריים בעיקר בחוץ והזמינו את הקהל לקחת חלק בהן. רבים מהאמנים כלל לא יכלו להגיע.
חתיכות הרקמה שנאספו בישראל הגיעו לקרקוב.
במקום הוצבה סככה ובה שולחן עגול שהזמין את העוברים והשבים להצטרף לרקמה ואף להמשיך את הרקמות שלא הסתיימו בישראל למשך 10 ימים מרוכזים.
לצד השולחן הוצבה מכונת תפירה והתחילה מלאכת החיבור של הרקמות לכדי מפה אחת גדולה.
מעט ממה שקרה בפסטיבל ניתן לראות בלחיצה כאן.

הפרויקט היה רחב הרבה יותר מהמתוכנן ולכן לא כל החתיכות הצליחו להרקם יחד בעשרה ימי הפסטיבל. ולכן בספטמבר 2021 חזרה העבודה שוב לירושלים לחלק האחרון שבו היא הושלמה. זו היתה הזדמנות משמעותית להציגה ולסיים את מלאכת החיבור שהתחילה בפולין. הפעם יחד עם רקמות נוספות שנרקמו בפולין ונתנו רובד נוסף לעבודת הזיכרון המשותפת.

העבודה הוצבה ב"מפעל" – מקום ייחודי לאמנות בירושלים בתוך תערוכה שנקראה "קומזיץ" (אוצר מידד אליהו) ובה הוצגו חלק מן העבודות שהשתתפו בפסטיבל.
העבודה הזמינה את הקהל לקחת חלק בפעולת החיבור והאיחוי של החתיכות מחדש יחד עם הרקמות הפולניות. פעולת האיחוי התקיימה גם היא באופן קהילתי וקבוצתי כאשר המשתתפים הוזמנו לחבר באופן ידני את החלקים. כך נותר איחוי וחיבור החלקים מחדש ואסיפתם לכדי עבודה אחת במגוון ידיים וקוים המתחקים אחר מלאכת הקוילט השיתופית שנבנתה כמורשת חברתית. כך חוברו להם יחדיו מעל 500 חלקים שנאספו ברקמה משותפת עד לכדי השלמת "המפה" לגודל של 7.5 על 2.5 מטר.

יעל מסכמת כ'תם ולא נשלם'.
"המפה" מבקשת להחיות סמלים מהעבר הרחוק, סמלים אבודים של קהילות אבודות או נכחדות ועל ידי כך לתת להם חיים חדשים. זכרונות חדשים. כאמנית סרלין עוסקת בזיכרון, בקילוף השכבות ובאיתור סימנים ועקבות. דרך החיבור המחודש לסמלים נשכחים, היא חושפת שכבות של הקהילה והאנשים בתוכה.
דרך עבודת הרקמה והאיחוי המשותפים נרקמת גם קהילה חדשה סביב עבודת האמנות. כך, הזיכרון חוזר להיות משהו חי דרכו נרקמים ובאים לידי ביטוי סיפורים אישיים החוברים לנרטיב אחד עשיר בקולות ובשפות.
*יעל סרלין (1983) חיה ויוצרת בירושלים. סרלין היא אמנית בינתחומית העוסקת ברישום, הדפס, פיסול, מיצב ווידאו. בוגרת תואר שני במדרשה לאמנות בבית ברל, תואר ראשון בהצטיינות יתרה במחלקה לאמנות במכללת אמונה, בראשה היא עומדת כיום. חברת 'סטודיו משלך'. סרלין זוכת פרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות (2019), וזוכת פרס בארי במסגרת חממת האמנים של יריד צבע טרי (2021).

שתפו את הפוסט