והיה ותרצו לראות תערוכה אחת, רק אחת!
לכו לשעה של עונג בגלריה פריסקופ.
האחיות תאיר ונוגה חיטרון
בתערוכה 'אמא תפרה לי', לזכר אמא שלהן,
שרה גורן חיטרון שהיתה הבטחה גדולה, ילדה עם מגע זהב,
יפה, בעלת ידי אמנית, שכל העולם היה פרוש לפניה.


לכאורה, ההבטחה לא התממשה. הילדה שגדלה נישאה בגיל צעיר,
היגרה לארץ ישראל, ילדה שלוש בנות, תוך כדי מעברים בין קבוץ, עיר ומושבה.
כנשים רבות בנות דורה, שרה נשארה בבית לגדל את בנותיה ולדאוג לצרכי בני המשפחה.
אך מתוך שורות הביוגרפיה המוכרות לאותה התקופה,
מבקשות נגה ותאיר לספר סיפור חדש, להפנות זרקור רך ואוהב לכשרון של אמן.
כשרון שלמרות שלא ראה אור כלפי חוץ, היו מי שראו אותו, היו מי שירוממו אותו, שידעו לספר אותו לעולם.


תאיר ונגה חוזרות, יחד ולחוד, לחדר העבודה של אמן, שבמרכזו מכונת התפירה, וסביבה כלי כלי התפירה : חוטים, מחטים, מספרים. המבט של הבנות מסתכלות בשקיקה על אמן היוצרת, מכשפת את הבד, בוראת חדש יש מאין, הוא המסד לתערוכה.
תאיר ונגה, ביד מיומנת, במחקר ארוך ומתמשך, בליקוט של פיסות מידע ופיסות חומר, בתוכן האוספים האדירים של אמן, תחרות, סיכות, אריגים ועוד, בונות גוף עבודות חדש.


האחיות, כל אחת לחוד ושתיהן יחד יצרו סדרות חדשות בטכניקות מגוונות : רקמה, סריגה, חריטה בעץ, קדרות, הדפס. הסדרות והפרטים בתוכן, עשויים מלאכת מחשבת, נותנים פרשנויות שונות להסתכלות על העבר, לאפשרויות הגלומות בו ולאפשרות לכתיבה מחודשת, הוגנת יותר, של ביוגרפיה. הפעולה המשפחתית, האישית, עושה תיקון קטן ואינטימי, ועל ידי כך גם רומזת לאפשרות של תיקון גדול יותר, אולי אף תיקון עולם, ומציעה נחמה אוניברסלית: לדברים יש תקנה, לא הכל נאמר, לא הכל גמור. עוד יושר שיר לשרה.
ובנותיה, הלוואי על כולנו.
ההצבה נפלאה, האוצרות של רועי מעין.
עונג זה אנדרסטייטמנט. מבטיחה !




הפוסט מוקדש גם לכל אמהותינו, סבתותינו, דודותינו,
שבהתאם לתקופתן עסקו רבות במלאכות היד,
תפרו, רקמו, ארגו, יצרו ככל שיכלו.
וגם לימדו אותנו והיו, לרבות מאיתנו, להשראה.