בשבת פגשתי את חנוש בסרט.
'את חייבת לראות את התערוכה אצלי בגלריה,
ריקמה. לא ראית כזה'
אמרתי לה שאת השם לא שמעתי מעולם…
אבל שאשתדל להגיע.
הבוקר, כשהבנתי שאני מצליחה לקפוץ לטכניון וחזרה,
קפצה לי חנוש במחשבות.
הודעה קצרה וקבענו.
ואז שמעתי את הסיפור.
על יעל שילה שרוקמת כבר המון שנים
בקו שפיתחה משל עצמה
ואף פעם לא רצתה להציג. ולהתפרסם.
ורק עכשיו שעתה לתחינותיה של חנוש
להציג סדרה מעבודותיה.
העבודות, גדולות מימדים, לא משהו שאנחנו רגילים לראות בעבודות רקמה,
הגובה הוא רוחב בש הפשתן, סדר גודל של 120-130 ס"מ והרוחב 140-180 ס"מ.
בתערוכה מוצג מחקר מתמשך המתפרש על פני סדרת עבודות רקומות בחוט שחור על בד פשתן. המבחר המצומצם מעיד על פרקטיקה עקבית ומוקפדת, המפגישה בין עושר לצמצום, בין טקסטורה צפופה לקו בודד, בין מחשבה רציונלית לביטוי רגשי. פעולת החוט והמחט, החורגת מהקשרה הפרקטי והנשי, הופכת בעבודות אלה לחיפוש אחר איזון ושקט ולכינון מרחב ומקום.
העבודות נוצרות בתהליך איטי ומדויק, המתחיל מרגעי התבוננות והתכנסות.
הצמצום בעבודות הוא תגובה לתחושת ריבוי, שפע ועודפות של המציאות העכשווית.
הצבעוניות והחזרתיות יוצרים חוויה מדיטטיבית עבור הצופה. למרות המראה המונוכרומטי, לכאורה, ניתן להבחין במגוון עשיר של ניואנסים עדינים. החיבור בין חומרי הטקסטיל המסורתיים לבין הגישה העכשווית של האמנית מעניק לעבודות הקשר כפול – הן לעולם האמנות והן לעולם העבודה והמלאכה.
בבסיס העבודה עומדת פעולה פיזית חוזרת המגדירה את עצמה, בדומה לעבודת שדה חקלאית שבה התלם מסמן את גבולות המרחב. כך גם כאן, הפעולה החוזרת מגדירה שטח, יוצרת מרחב ויחד עם זאת מסמנת גבול, ובכך מבטאת את הרצון האנושי למקום מוגדר'.
קו התפר. יעל שילה.
גלריה גבעת חיים איחוד.
חנוש מורג, אצרה וכתבה.
והתענוג היה כולו שלי.
צילמתי בכוונה הרבה תקריבים, אפשר כך להבין את העבודה המטורפת…
התערוכה כבר מתקרבת לסיומה, ותנעל ב 19.7.
רוצו לראות.
