"הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיאכַל פְּרִי מְגָדָיו" שיר השירים ד' ט"ז היום יובא למנוחת עולמים בקיבוצו שבנגב המערבי, ניר עוז,באדמה ובמקום שכל

אני ומלאכות יד זו אהבה ארוכת שנים.אלו 'נדבקו' אלי כאשר כילדה צעירה נחשפתי למלאכות רבות עת ביליתי חלק ניכר מחופשותי בקבוץ בארי.הזכרון הראשון שלי מעבודות

ציבי גבע הוציא את הזעם, הכאב, חוסר האונים, ההפקרה, סערת הנפש וכל המחשבות האחרות,שלו, גם שלנו, של אחרי השבעה באוקטובר, בעבודות מטלטלות.האדמה שלו, שחורה, צהובה,

אביב אציליבן ניר עוז שחי עם משפחתו בקבוץ.ניהל את המוסך לציוד חקלאי בקיבוץ.חרש מתכת, רוכב אופניים, אוהב אדם ואדמה.בשנים האחרונות החל לעסוק להנאתו בציורובשנה האחרונה

אז אחרי השִבעוֹת של השבוע האחרון,שדי פרקו אותי לגורמים,מגיע החג הכי ישראלי/קיבוצי/כפרי פה,גם החג הכי אהוב עלי. שָבוּעוֹת. ומי בכלל בראש שלו לחגוג?ובכל זאת אי

עפרי מרום, ציירת שאני אוהבת מאד לראות את עבודותיה.לרוב עוסקת בסביבה הקרובה לה, בניינים, פרחים. בחודשים האחרונים יצרה גוף עבודות שונה.כומתות צבאיות רקומות. זו המלחמה?