אסתר ניזנטל קריניץ Esther Nisenthal Krinitz (1927-2001) היתה ניצולת שואה מפולין שחיה בארה"ב.

בגיל 15, באוקטובר 1942, לאחר שחייתה תחת הכיבוש הנאצי במשך שלוש שנים, ולאחר שמושל האזור הורה ליהודים לעזוב את בתיהם ולהתייצב בתחנת הרכבת בקרשניק הסמוכה, החליטו היא ואחותה להיפרד ממשפחתן ולהסתתר כחקלאים קתולים.

מאז לא ראתה אסתר את משפחתה שוב.

אסתר ואחותה אימצו זהויות חדשות, מריה ויוזפינה גרוכוביזקה, שתי נערות פולניות קתוליות, מעיירה רחוקה, שהופרדו ממשפחתן לאחר שהחווה שלהם נלקחה על ידי גרמנים. ומצאו עבודה בגרבובקה. עד 1944, השתיים בישלו, ניקו, טיפלו בבעלי חיים, עזרו בשדות, הלכו לכנסייה וחיו את חיי היומיום של שתי בנות חווה פולניות.

בשנת 1944 הגיעו כוחות רוסים ושחררו את הכפר. אסתר חזרה למנישק, העיר בה גדלה, כדי לברר מה קרה למשפחתה. לאחר שלא הצליחה למצוא אותם, החליטה להצטרף לצבא הפולני, בהיותה בסך הכל בת 17, ואז עשתה את דרכה מערבה עם הצבא האדום לוורשה ובסופו של דבר לגרמניה.

בשנת 1945 חזרה אסתר לגרבובקה כדי לחפש את אחותה מניה וב-1946 הן חזרו לגרמניה והגיעו למחנה עקורים אמריקאי בעיר זיגנהיין. אסתר הכירה שם את מקס קריניץ ובנובמבר 1946 נישאה לו בטקס שנערך במחנה. ביוני 1949 הגיעו אסתר, מקס ובתם ברניס לניו יורק, בהמשך נולדה לה בת נוספת, הלנה. מניה עלתה לישראל.

בשנת 1977, בגיל 50, ולאחר שעבדה במשך כל ימי חייה כתופרת, החלה אסתר לרקום ביד תמונות רקומות כדרך לזכור, לרפא ולשתף את סיפור חייה. 

היא רקמה 36 יצירות המתארות את רגעי המפתח של סיפור ילדותה ואת קורות משפחתה ומה שעבר עליהם בשואה. 

אסתר נפטרה ב -2001, אך ממשיכה לחיות דרך רקמותיה המתועדות.

עבודותיה האותנטיות הוצגו בתערוכות באמריקה, בקנדה ובפולין, כעדות לגזענות, מלחמה וחוסר סובלנות מצד אלו שחווים אותם, וגם כדי לספר את סיפורה של נערה יהודייה אמיצה שהצליחה להציל את עצמה ואת אחותה בזכות אומץ, תושייה ותעוזה.