יום אחר יום, בתוך תקופה סוערת ותנודתית, אני בוחרת להאט
להניח ידיים בתוך החומר
ולתת למה שחי בי לקבל צורה.
רשות להרגיש.
לבוא באומץ וברוך. להיות אותנטית, חשופה וכנה.
במקום למהר – להקשיב. לפרטים הקטנים. למה שמבקש להיראות. לתת ללב להיפתח.
במסע הזה, בכל יום אני לשה אדמה. מרגישה אותה מתמסרת, מתנגדת, נפתחת – כמו הלב.
אל תוך האדמה אני יוצקת מנעד של רגשות: הודיה וקושי, סערה וחיות, תשוקה ופורקן, עמלנות
וביטוי, אהבה ואכזבה, התבוננות, כעס, עצב, יצר, הקשבה, רוך וענווה, תסכול וכמיהה, שמחה והגשמה.
הפרויקט נולד מתוך גבולות ברורים. כל אריח בפורמט קבוע – 30 על 30 ס״מ. יחידה תחומה, מדודה,
חוזרת על עצמה.
מסגרת שמבקשת התמדה, חשיפה ואמת. ובתוך הצמצום הזה – משהו נפתח.
דווקא מתוך הגבול, מתוך הידיעה שזהו המרחב הנתון, התאפשרה לי פריצה אל מקומות חדשים ולא
מוכרים.
האדמה החלה לדבר בשפות שלא הכרתי – מרקמים חדשים, חומרים שפגשתי לאורך הדרך, תנועות
שלא תכננתי מראש.
הגבול הפך לשער ומה שנראה בתחילה כמגבלה, הפך לאפשרות.
בכל יום אני נכנסת אל האריח בלי מטרה מוגדרת, בלי אינטרס, רק עם נוכחות מלאה. עם עיניים
סקרניות ואוזניים קשובות.
הסכמה לא לדעת. הסכמה לפגוש את מה שמגיע. ולגלות שבתוך חוסר הוודאות, ממתין גם משהו חדש.
ומתוך הפשטות הזו נולדים מפגשים – עם אנשים, עם מקומות, עם חומרים, ועם עצמי.
השטיח שנוצר הוא עדות שקטה למה שעבר דרכי, אבל הוא גם עדות לכוח שנשאר, ליכולת להמשיך,
ולאפשר לחיים לנוע דרכי מחדש.
יש ימים בהם הזמן עוצר – כמו ביום שבו פיסלתי את פניו של אבי.
כמעט שנתיים אחרי לכתו, האדמה החזיקה עבורי את האומץ להתקרב.
האצבעות עקבו אחר קווי המתאר, נוגעות בזיכרון, מרככות את הגעגוע.
פנים עולות מתוך האדמה, כמו זיכרון שמסרב להישכח.
כל קמט, כל קו, נאסף באצבעות איטיות – כמו ניסיון להחזיק עוד רגע אחד.
יש מבט בעיניים – שקט, עמוק, יודע.
האדמה מחזיקה אותו עכשיו, אבל גם משחררת. משאירה בתוכי לא רק געגוע, אלא גם אהבה
שממשיכה להתקיים.
זה לא רק דיוקן – זה מפגש. מאוחר, אמיץ, רך.
בימים של מלחמה וחוסר ודאות – החומר מתכווץ, נסדק. האדמה סופגת את הרעד, את הפחד, את אי
הידיעה.
אבל מתוך הסדקים, לאט־לאט, מבקשת להיכנס תקווה.
יש אריחים של כמיהה לאהבה – תנועות רכות, פתוחות, לב שמבקש מגע.
אריחים של תשוקה ונשיות – תנועות עגולות, עוטפות, חושניות, שמתפרצת מתוך ההתעגלות.
יש אריחים של לבד – מעט חומר, הרבה רווח. שקט שנושם.
יש ימים של מדבר – מרחבים פתוחים, חריצים של רוח, תחושה של אינסוף בתוך גבולות החומר.
ויש ימים של עצב וגעגוע – שכבות דקות, כמעט מתפוררות, אך נאחזות.
ובתוך כל אלה, יש גם תנועה של חיים. ניצנים קטנים של התחדשות. אור שמבקש מקום והבנה שגם
בתוך הכאב, אפשר להמשיך ליצור.
אט־אט נרקם שטיח. בו כל אריח הוא מפגש. כל אריח הוא עדות למה שהיה – גם אם לא נאמר.
פסיפס חי של ימים, של גוף, של נפש, של דרך.
ושל האמונה שגם מתוך החומר, גם מתוך השבר, יכול להיוולד משהו שלם, חי ויפה.