שמעון פינטו, איש פיוטי במיוחד, ולא רק בציור,
צייר ממש לא מזמן את
שדה רעים
שמן על נייר פבריאנו 300 גרם, 100 66X ס"מ

ואני מיד כתבתי לו,
אני רוצה את העבודה הזו לתערוכה.

שמעון הוא בוגר המחלקה לאמנות חזותית והחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת בן גוריון.
הציג תערוכות יחיד במוזיאון נחום גוטמן ובמוזיאון אורי ורמי נחושתן, בבתי האמנים של תל אביב וירושלים ובגלריה בארי. כמו כן השתתף בתערוכות קבוצתיות במוזיאון תל אביב ובמוסדות רבים אחרים.
יצירותיו נמצאות באוסף מוזיאון תל אביב, אוסף מוזיאון ישראל בירושלים, ואוספים פרטיים בארץ ובחו״ל.

השבעה באוקטובר תפס את שמעון בבית הכנסת (שחרית של שבת והקפות שמחת תורה – של צייר דתי). לאט לאט הגיעו חלקי אינפורמציה על הטבח בנגב המערבי. במוצ״ש כשנפתח הטלפון זרמה כמות אדירה של הודעות שהגיעו מחברי כיתת עירית – קיבוץ בארי, כיתת האם שלו עת גדל בבארי כילד חוץ.
אימה, זעזוע והלם עטף אותו נוכח המראות. זיו שופן חברו לכיתה נרצח יחד עם תינוקות, ילדים, נשים, צעירים ומבוגרים. ההלם המשיך איתו והתחושה היתה שאין לו עניין להעניק לטבח אסתטיקה ציורית.
בחלוף הזמן כשראה שהטבע ממשיך בשלו ומשקם את עצמו צייר כמעט בנשימה אחת את הציור.
׳הניגון שבטבע חזק יותר מטבעו של המשחית׳.

ואז, בבוקר פתיחת התערוכה הוא התיצב בשקט שלו בתאו.

קבלתי לווטסאפ מספר תמונות שתפסו את עינו ומשפט אחד "תערוכה נהדרת, הדר. כל הכבוד'.

בערב כתב פוסט.
פיוטי, מרגש, פותח ראש למחשבות, גם לי.
והרי הוא גם לפניכם:

'צייר לי תקווה' היא תערוכה שאצרה הדר מרום
בחלל היפה של תאו תרבות אומנות ותוכן ברח' וינגיט בהרצליה.

התערוכה גדולת היקף ואוורירית מה שמעניק לה מרחב ופיוט –
למרות העובדה המצערת שחלק מהאומנים נרצח וחלק נחטף ב – 7 לאוקטובר.
כאמור מדובר במנעד דיסציפלינות, צילום, פיסול, ציור, ריקמה ועוד. אך התערוכה איננה דחוסה או מייגעת. יש בה תום בוגר ופלאי.
עלה במחשבתי ילד בגוף מבוגר ואותו ילד צומח מהרס וחורבן. לדוגמא, פריחת החצב של סופי ברזון מקאי לאחר שהשדות נשרפו כתוצאה מבלוני התבערה שהגיעו מעזה במהלך 2018. החצב צמח מתוך השחור והפיח וסופי חיבקה את הרגע באמצעות המצלמה. אותם בלונים שקישטו את אירועי ימי ההולדת נחטפו מהזיכרון הפרטי/קולקטיבי והפכו לכלי מלחמה הרג וחורבן. מי בורח מבלון וחוט?
השינוי התודעתי שהתחולל בתוכנו הפך אותנו לבני אדם שעבורם בלון איננו סימן תמים של שמחה פרטית/קולקטיבית אלא צורה ותוכן חזותי מאיים וברוטאלי.
רוח וענווה מול דלתות הממ"ד כשהיד אוחזת בידית דלת המדינה/העולם.
טקסטים שנערכו למעגל ששואף לעזרה. איפה הצבא ? הם בדרך ? מישהו בא ? ובהמשך מילות פרידה ואהבה חובקת.
'געגוע' נרקם בחוט אדום על בד. געגוע לתום ? לבית ? למקום ? געגוע לסולידריות חסרת הפשרות ? געגוע לילדים לאימהות לאבות ?
ואז מבצבץ הציור של הרן כסלו, ציור חומרי בשרני כמו חורט את טופוגרפית הנוף החיצוני דרך הפנימיות שמבקשת היא להרגיע את נפשו דרך הילד שמצייר – ״דרך״.
חשבתי על ילדיי כשהיו תינוקות ובכו… ולי לא היה ברור מדוע הם בוכים? אכלו. שתו. אולי כאב בטן? ואז בחוסר אונים הייתי עוטף אותם בזרועותיי ומנדנד לאט לאט עד שהיו נרגעים. אולי גם הרן באמצעות הציור?!
מה שבטוח הוא – ׳שהניגון של הטבע חזק יותר מטבעו של המשחית !׳
צייר לי תקווה היא תערוכה של מבוגרים ובוגרים שמניחים את הראש על כתף של ילדים מבקשים לחזור ל landscape של התום. 
זאת ועוד ברחוב וינגיט 168 הרצליה.

א' עד ה' –09:00-20:00
שישי – 09:00-13:00

צייר לי תקווה – תאו – אוצרת : הדר מקובר מרום