זהר יולס.
אמנית עם לב החיה בעמק.
מציירת, לרוב על קרמיקה, עוסקת בקמעות ובכל מיני.
בביקור אצלה לפני כמה חודשים הראתה לנו עבודת רקמה שלה.
לא, היא לא רוקמת קלאסית. גם לא אחזה בחוט ומחט כלל,
למרות שאמה וסבתה רקמו.
אבל הקורונה… גררה אותה לחוט ולמחט.
זהר לקחה את הדגלים שהתרפטו, גם אלו מבית ההורים,
לא זורקים, דגלים וסמלים, היא אומרת.
ועבדה עליהם.
בחוטים, חלקם צבעוניים, בתפרים פשוטים,
בשילוב בדים מן הבית ורקמות ישנות של סבתה ואמה.
בשבוע שעבר נפגשנו בתערוכה בהרצליה.
במקרה הייתי שם, כשהגיעה בלי לתאם.
בסוף הפגישה המרגשת אמרה לי:
"את זוכרת את הדגלים? עשיתי עוד".
מיד קבלה הוראה לצלם ולשלוח לי.
אחרי כמה ימים קבלתי כמה מיילים עם תמונות.
וכך כתבה לי :
כל שנה, אחרי יום העצמאות, אני מכבסת את הדגלים.
לפני 20 שנה השתרבבה גרב אדומה למכונת הכביסה. דגלי הכותנה נצבעו ורוד. זה היה נפלא. מלא משמעויות. שמרתי עליהם מכל משמר כל השנים. הצטרף אליהם הדגל הראשון שתלו ההורים שלי ביום העצמאות הראשון והדגל הראשון שלנו.
זאת המדינה שלנו ואלה אנחנו: הטלאים, הקישוטים, החיבורים, הצבעוניות בתוך הכחול והלבן, ומגן הדוד המלא בעצמו במרכז ומלא בשפיצים מרוחקים זה מזה מסביב. כמונו"
השראה.
