שרון רמר ביאל עוסקת במצבי חיים סיפיים בכלים מעולם המחקר, הטיפול והיצירה. היא אמנית רב-תחומית, ד"ר לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ומטפלת באומנות (M.A). כחוקרת ויוצרת היא
מתבוננת על הסביבה ומציעה גרסה פרשנית שלה בדימויים מילוליים וחזותיים.
בחיי היום יום השפויים היא מכשירה במכללה האקדמית תל אביב יפו סטודנטיות וסטודנטים ללוות משפחות בעת מעברים, משברים, ומצבים בהם עליהם להתארגן מחדש.
מחקריה של שרון עוסקים בזקנה תוך התייחסות למגדר, משפחה ויצירה וכן בגילנות כפי שהיא באה לידי ביטוי ייצוגי זקנים וזקנה בתקשורת ובאמנות. תחום נוסף בו היא מתמקדת הינו הגירת עבודה בסיעוד, עם התייחסות למעסיקים ומשפחותיהם, וליחסים במשפחות טרנס-לאומיות, עם דגש על אמהות וזוגיות ממרחק.
כמטפלת באומנות מתמקדת שרון בבני הגיל השלישי והרביעי, אנשים עם ירידה קוגניטיבית וכן מי שמצויים בשלבי פרידה מהחיים בשל מחלה. בנוסף, היא מעניקה שירותי ייעוץ, הנחייה ותמיכה בפרטים מבוגרים ובמשפחות רב-דוריות במעברים ומשברים על רקע של בריאות, תעסוקה ומערכות יחסים.
קצת לפני היום ששינה את חיי כולנו הוציאה ספר שירה "הם קוראים לי עובדת זרה" בעריכתו של דורי מנור בהוצאת קתרזיס. בספרה פותחת שרון אשנב לעולמן הנסתר של מהגרות עבודה מהפיליפינים שמטפלות באנשים זקנים עם דמנציה, עולם אשר נגלה בפניה כאשת מקצוע. שיריה חושפים את מי שסובלות משוליות מרובה על רקע מגדרי, אתני ואזרחי, ומציגים חוויית חיים רצופת מתחים וסתירות בין ציפיות ומחויבויות שהן מנת חלקן כנשים, מהגרות עבודה, מפרנסות משפחה, מטפלות סיעודיות ו'מעין בנות משפחה' למעסיקיהן המתחלפים.
ובשלושת השבועות האחרונים היא רוקמת, רוקמת את העולם שלנו.
בקצב מטורף.
מה בין שירה לרקמה? היתה השאלה הראשונה אותה שאלתי את שרון בשיחתנו.
פעם במילים, פעם בתכים, ענתה לי.
מתברר שהאומנות היתה תמיד חלק משרון.
היא בוגרת תלמה ילין, אולם שנים רבות רק נגעה באומנות, בקצוות והתמסרה לקריירה אקדמית והתבוננה על העולם בעיקר מפרספקטיבה סוציולוגית ואנתרופולוגית, כאשר היא מבטאת את רשמיה במילים ופחות בקווים וכתמים.
בחמש שש שנים האחרונות התכנסה יותר ויותר באמנות, הן מבחינה מקצועית, כאשר למדה טיפול באמנות והן כיוצרת.
כשעברה לדירה חדשה בבית גבוה בשכונה מתפתחת במרכז הארץ תעדה את הבניה הרבה מסביב מחלון ביתה שבקומה העשירית. היא התמסרה למלאכת התיעוד למעלה משנתיים, כאשר היא מצלמת כל שלב ושלב בבנייה לאורך כל שעות היממה. הצילום לפי דבריה הסיח את דעתה מהפגיעה באיכות החיים שהיתה כרוכה ברעש בלתי פוסק ושכבות של אבק.
התמונות שצילמה הפכו לפרוייקט שכותרתו 'העצמי כאתר בניה' תמונות מהפרויקט הוצגו במסגרת תערוכות קבוצתיות בגלריות ברחבי הארץ. היום, מוצגת תערוכה יחיד במכללה האקדמית תל אביב יפו, במבואה של בניין ווסטון, כשהבניין למעשה חסר נוכחים בשל חיינו שעצרו מלכת.
כל תמונה הזמינה אותי לשאול את עצמי ברמה האישית, היא אומרת, מה מתפרק, מה נבנה מחדש בחיי עם כניסתי לגיל המעבר. זה מעניין שההתבוננות בדימויים שצילמתי מתוך שגרת העבודה באתר הבנייה הביאו אותי לשאלות פנימיות בעקבותיהם התחלתי לכתוב.
וכך גם הכתיבה, השירית, מעבר לכתיבה המחקרית, נכנסה לעולמי מידי יום ביומו.
אני מבינה משרון שהצד הויזואלי, הדימויים אותם היא רואה וחווה, נוכחים בחייה בצורות אמנות שונות כמו צילום, הדפס, סריגה, ליבוד, רקמה ואף קליעה וגילוף. אני מנסה לברר איתה אם יש איזה מכנה משותף ביניהם, ולדבריה ככל הנראה הם מבטאים כל אחד בדרכו את הצורך שלה להתמודד עם מציאות קשה הינו באמצעות תיווך, שכולל צורות שונות של תרגום חושי ומוחשי.
המראות שנחשפה אליהם בתקשורת מהשבת של ה 7.10
השפיעו עליה מאד. היא מצאה את עצמה כמו רבים אחרים צמודה למסך, לא מאמינה למה שרואות עיניה. בו בעת, היא הרגישה צורך עז לברוח מאותם תיאורים מצמררים בהם המציאות עולה על כל דמיון. המתח בין הצורך להתעדכן לבין הצורך למצוא מרגוע הביאה אותה באופן אינטואיטיבי ליצור.
כחוקרת עוסקת שרון בבחינה של דימויים תקשורתיים, והאופן בו התקשורת משקפת ומבנה מציאות. הפעם לדבריה היא חשה שאין לה מילים לתאר את מה שעובר עליה והיא זקוקה לאמצעי אחר על מנת להיות במגע עם המצב. כך, היא מצאה את עצמה מתבוננת שוב ושוב בתמונות שהתפרסמו בכלי התקשורת השונים, אולם זה לא הספיק לה. היא הרגישה שהיא צריכה להחזיק אותם בידיים, לגעת בהם, ולמצוא את הדרך להתחבר למציאות שהתפרצה לחיינו ופרעה אותם.
כאשר אני מבקשת משרון שתתאר את תהליך היצירה היא, היא מספרת שמדובר על תהליך אינטואטיבי, בו היא בחרה דימויים שהרגישה שהפעילו אותה רגשית. כאלו שהיה לה צורך לגעת, להתקרב ולהתעמק בהם. אין מילים שיכולות להסביר, היא מדגישה בפני, זו חוויה אחרת.
את הדימויים התקשורתיים המצולמים היא עורכת באמצעות תוכנת עריכה, מדפיסה על נייר פשוט ורוקמת בתוכם בחוט תפירה שחור. בשתי העבודות הראשונות רקמה על נייר ובד בצורה משולבת, אולם הרגישה שמתאים יותר לרקום על הנייר בלבד. לאחר ההדפסה, טרם הרקמה, היא מקמטת את הנייר ומחזקת אותו עם פליזלין.
קימוט הנייר לדבריה ענה על צורך פיזי שלה, לפרוק את הרגשות הקשים שחשה ביחס לתוכן של הדימויים אותם בחרה. קימוט הנייר, פתיחתו וקימוט הדימוי שוב ושוב מספר פעמים, מדמים את מה שהנפש שלה היתה רוצה לעשות, לקחת את מה שקרה, להעלים אותו, לזרוק אותו מחייה. לקימוט הדף יש ערך נוסף בתהליך היצירה והוא הגמשת הנייר, כך שניתן יהיה לרקום עליו מבלי שהוא יקרע. מאחר שעל הנייר יש דימוי שהודפס, כל קימוט של הנייר משפיע עליו ומשנה אותו הן מבחינת הצבע והן מבחינה הטקסטורה.
אותה טקסטורה שנוצרת לאחר ששרון פותחת את הדף משרתת אותה בתהליך הרקמה. לדבריה, זה מה שאפשר לי להתמסר לדימוי. עקבתי אחרי הצורות וכמעט שנמנעתי מלהתמקד בתכנים הקשים אותם הוא נושא. אני מרגישה שתהליך אינטואטיבי זה, שמר עלי ואפשר לי למצוא מרגוע שפעולת הרקמה מספקת, וזה בד בבד כאשר אני חשה נסערת מהתכנים בהם אני נוגעת. צורת עבודה זו, סיפקה לי אפשרות לנוח מהתכנים, בכך שחלק מהזמן אני עסוקה בשאלות אסתטיות של מה אני בוחרת להכניס, על מה אני מוותרת, ומתי אני מרגישה שדי.
שרון מתארת הרבה שאלות שעולות לה תוך כדי שהיא רוקמת. תהליך הרקמה על נייר, מדגיש מאוד את העובדה שהמחט פוצעת שוב ושוב את המצע, דבר שאותו היא חשה בידיה, רואה בעיניה וגם יש לפעולה זו צליל מאוד מובחן. החוויה הרב חושית הזאת מגלמת היבט ייחודי נוסף של עבודת הרקמה, הפן העמלני שלה. שרון בחרה לרקום בחוט תפירה דק, מחט דקה וחדה, שמתאימה לדימויים בהם נדרש דיוק רב, ופחות לכיסוי של שטחים גדולים. כך נוצרת דילמה, איך לבטא חלקים יותר כתמיים באמצעות מדיום שבאופן טבעי מתאים יותר לעבודה קווית.
למרות ששרון עסוקה בדימוי עצמו ועובדת בתוכו, היא מצאה את עצמה מגלה עניין רב דווקא במה שקורה בצידה האחורי של הרקמה. מן ההתבוננות בצד הזה, היא מרגישה שלמדה על הלך הרוח שלה בעת שיצרה. שם, מספרים לה התפרים, את מה שאינה יכולה לבטא בינתיים באופן מילולי. הצפיפות של התפרים, הפיזור שלהם, מידת המתיחה או הרפיון של החוט, כל אלו ועוד מלמדים אותה, איפה הייתה מושקעת ומאיזה חלקים התרחקה או נמנעה.
אני מנסה לברר עם שרון, מה מייחד את העבודה שלה על הצד הקדמי של היצירה. כאן היא אומרת, מעניין אותי איך אני משתלבת בדימוי שמישהו אחר יצר. הרי לא אני זו שתיעדה את המראות הקשים, אלא צלמים שהיו במקום, ואני מתכתבת עם הפרשנות שלהם למה שקרה. מה בפרשנות שלהם מושך אותי, מה בגרסה שלהם על המציאות מעורר אצלי שאלות, שאני מבקשת להבין בתוך הדימויים שלהם בכך שאני מעמיקה את ההתבוננות שלי בהם. הדברים הללו, עולים לאחר שיצרתי כבר מספר עבודות ומצאתי שהצורך שלי להמשיך ולרקום עודנו חזק. אלו לא שאלות שעולות בזמן שאני רוקמת, אז אני כל כולי בחוויה. אם עולות שאלות, הן בעיקר שאלות אומנותיות ואפילו אפשר לומר, שאלות שעוסקות בהיבטים טכניים, כמו בחירת המצע והאמצעים באמצעותם אני יוצרת.
שרון מתארת שהבחירה לרקום בצבע שחור היתה אינטואטיבית. בשלב מסויים היתה לה דילמה, אם לרקום בצבעים שונים, אולם הרגישה שנכון להתכנס לצבע אחד. כך גם באשר לשאלה, באיזה טכניקות רקמה להשתמש. ידיה הוליכו אותה שוב ושוב, לחזור על אותו תך בסיסי. גם הגודל של העבודות הוא זהה, ונגזר מתוך הגודל של דף הדפסה ומסגרות שהיו לה בבית. בדיעבד, היא חושבת שהמינימליזם הזה מבטא הלך רוח הישרדותי בו אנו נתונים בימים אלו.
לאחר שיצרה מספר עבודות, הרגישה צורך להכניס אותן למסגרת. לדברי שרון, פעולת המסגור תחמה את הדימוי שיצרה, ונתנה לה הרגשה של החזקה. יחד עם זאת, גודל המסגרות שהיו ברשותה בבית, דחס את הדימויים והדגיש בפניה, את תחושת הדחק שהיא מרגישה מאז החלה המלחמה.
כששרון החלה לרקום היא לא חשבה על 'פרויקט', אבל כאשר החלו העבודות להיערם, היא הבינה שזו הדרך שלה להתמודד עם המציאות ולברוח ממנה בו בעת. כרגע באמתחתה 18 עבודות, ויש עוד עבודות בתהליך. כל אחת מן העבודות, היא תוצר של שעות רבות של השקעה, אותן לא היתה מסוגלת להשקיע בשום דבר אחר לדבריה. ההתמסרות לתהליך היא בין היתר מתוך האופי המדיטטיבי של פעולת הרקמה וכן היכולת לעסוק בה לצד התעדכנות בלתי פוסקת במה שקורה דרך שידורי הטלוויזיה. הרקמה היא ערוץ התקשורת שלי במלחמה הזאת, מעידה שרון, היא עוזרת לי להיות בקשר עם המצב, לפגוש אותו, להיות בתוכו, להתחבר
אליו ויחד עם זאת לחוות גם רגעים של נחמה.