'אֲפִלּוּ עַנְנֵי אוֹקְטוֹבֶּר, הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה,
לֹא עָזְרוּ לָהּ אַף לְרֶגַע, לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע.
אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק שְׁלַל חֲבַצְּלוֹת הַבָּר,
לַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמַר'.
רגע לפני נעילה,
רוצו לראות את התערוכה הכה מיוחדת, מפעימה, מרגשת
ומעלה המון מחשבות
של מיכל רכטר-לויט
בגלריה בגבעת חיים.
מזמן לא הייתי בתערוכה שלא רציתי לצאת ממנה,
למרות הקיצוניויות הרבות בהן היא אוחזת.
מיכל עבדה על תערוכה שעסקה בחוויות ילדות שהשפיעו על חייה.
ואז תפס אותה השבעה באוקטובר.
אחרי כמה ימים הבינה שהתערוכה לה ייחלה לא תתאים בזמן הזה
והחלה לעשות שימוש חוזר בטכניקת המגזרות השחורות
המטילות צללים על הקיר.
האירועים מבקשים לספר סיפור חד, ברור, אין ניואנסים.
יש חושך שבו האור מבצבץ ומטיל צללים גדולים ומאיימים.
ההזדהות עם תחושת הפחד, הנטישה והבדידות מצליחה לבטא ביצירה
את האימה והסיוט.
אֲפִלּוּ עַנְנֵי הַגֹּבַהּ לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ.
הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי שֹׂבַע, הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק שְׁלַל חֲבַצְּלוֹת הַבָּר,
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמַר.
אֲפִלּוּ עַנְנֵי אוֹקְטוֹבֶּר, הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה,
לֹא עָזְרוּ לָהּ אַף לְרֶגַע, לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע.
אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק שְׁלַל חֲבַצְּלוֹת הַבָּר,
לַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמַר.
אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר, הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,
כְּבָר יָדְעוּ — הִיא לֹא בְּסֵדֶר, הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב.
עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק שְׁלַל חֲבַצְּלוֹת הַבָּר,
אַךְ לַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמַר.
השיר של תרצה אתר נכתב באוגוסט 1977,
מתאים גם לימנו אנו.
ממנו נגזר שמה של התערוכה ענני אוקטובר.
אוצרות חנוש מורג
עיצוב והצבה איתן בן אריה.