מאמר (שאני כה אוהבת) מאת צבי להב
"'הוא פגע בי, הוא הכה אותי, הוא הביס אותי, הוא שדד אותי'. אין שנאתם של מטפחי מחשבות אלה ניתנת לשיכוך" (מתוך הדהמאפאדה – קובץ דברי חוכמה מהקאנון הבודהיסטי).
במשרדים צבאיים אפשר היה לראות לעיתים, מיני פתגמים ואמרות כנף תלויים על הקירות. אחד מהם, שכיח במיוחד, היה: "לכעוס, זה להעניש את עצמך על טיפשותו של האחר". בעבודה עם מטופלים אני משתמש הרבה במשפט הבנאלי הזה.
עודד, בן 40, גרוש מזה כארבעה חודשים, היה מלא בטענות על האופן שבו גרושתו מתייחסת לילדיהם. כשעצמתי את עיניי יכולתי לשמוע את הציטוט הבודהיסטי מהדהמאפאדה בוקע מגרונו. כשניסיתי לרכך קצת את אופן הראייה שלו, הוא כעס עלי, ושאל אותי אם אני בעדו או בעדה. עניתי לו שלטובתו, כדאי שהוא יצטרף אלי, ושנינו ביחד ננסה למצוא נקודות לזכותה של גרושתו.
התהליך שעברנו מתואר במשפט הבודהיסטי למעלה. עודד הבין ש"אין שנאתם של מטפחי מחשבות אלה ניתנת לשיכוך", שההתבשלות בתוך הכעס רק גורמת לו להרגיש יותר חסר אונים וממורמר, ואינה מסייעת לו לשנות שום דבר. כשהוא אינו כועס, האנרגיות שלו פנויות לעיסוקים אחרים, והוא חש יותר בשליטה. מאז, בכל פעם שהיו לו טענות כלפי גרושתו, במקום שאני אנסה להציג את הצד שלה, הייתי מבקש ממנו לעשות זאת. הניסיון להיכנס לנעליים שלה, היה באופן מיידי מרכך את הכעס, ומראה את המציאות בתמונה מלאת גוונים, במקום בתמונה שיש בה רק שחור ולבן. ממילא, כשההתלהמות ירדה, עודד גם היה יותר יעיל, כאשר הוא פנה לאשתו, ובקש ממנה לנסות לשנות את הדברים, שאותם הוא האמין שניתן לשנות.
עם עודד זה היה קל יחסית. הרבה מאד אנשים אחרים מתקשים מאד לוותר על הכעס. ראובן, בן 31, מספר על הורים שהיכו אותו והשפילו אותו לאורך כל שנות ילדותו והתבגרותו. כתוצאה מכך, הוא הפך להיות אדם חסר ביטחון, אשר עסוק באופן כפייתי במה שאחרים אולי חושבים עליו. ראובן אינו מעוניין לסלוח להוריו. לדבריו "מה פתאום שאני אסלח להם, לנבלות הללו? הם הרסו לי את החיים. זה לא מגיע להם שאני אסלח להם". התשובה שלי היא: "אולי זה לא מגיע להם, אבל זה מגיע לך". אני מנסה להראות לראובן שההישארות בעמדת הקורבן מפריעה לו לעשות את השינוי בחייו בהווה. כדי לעשות את השינוי הוא צריך לעבור מעמדת קורבן לעמדת מתמודד. זהו מעבר קשה, כי הוא מחייב לקיחת אחריות על החיים, אבל בלעדיו השינוי אינו אפשרי. בכל פעם שאדם מצליח לעשות את המעבר הזה, מצליח באמת למחול למי שפגע בו, ולעבור מעמדה של קורבן לעמדה של מתמודד, נפתחות בפניו אפשרויות חדשות. מפרספקטיבה בודהיסטית, כשאיני עסוק יותר ב"מה עשו לי", אלא ב"מה אני יכול לעשות", גם יכולת העשייה שלי משתפרת, וגם מצב הרוח שלי משתפר, ושניהם מקדמים האחד את השני.
בשלב ראשון, בטיפול ברוח בודהיסטי, אדם צריך להשתכנע שכדאי לו לסלוח. שכדאי לו לוותר על הכעס. אם הוא אינו משתכנע, אין טעם להמשיך. אם הוא משתכנע, השאלה הבאה שלו תהיה "איך אני עושה את זה?". כאן אפשר לנסות לספק לו כלים שונים, כמו: היכולת לשים את עצמו בנעליים של התוקף; היכולת לראות את התוקף כאדם שלם, ולא להתייחס רק להתנהגות הפוגעת שלו; היכולת לראות את ההתנהגות של התוקף כמושפעת מגורמים סיבתיים רבים, ולא רק מ"רוע", ואפילו היכולת לראות את התרומה שלו עצמו למה שהתרחש. לחלק מהכלים האלה יש מקבילות בעולם הבודהיסטי בדמות מדיטציות בודהיסטיות. כאמור, לכל הכלים הללו יש טעם, רק אם האדם רוצה לסלוח. אם הוא אינו רוצה לסלוח, הניסיון להשתמש איתו בכלים הללו עלול להוביל להתנגדות ולכעס (מוצדק) על מי שמציע אותם.
לפעמים, כל הכלים הללו גם כן אינם עוזרים. כשזה קורה, כנראה שמי שהאדם מתקשה באמת לסלוח לו, זה הוא עצמו. אני נזכר שוב בדברי החוכמה של הדהאמאפאדה מהקאנון הבודהיסטי – "אין שנאה ניתנת לשיכוך על-ידי שנאה, אלא רק על-ידי אהבה. זהו החוק הנצחי."
ואם הגענו ליום כיפור השיר הזה אחד מהמתאימים:
