מאז ומעולם כיכבו פה הכלניות.
אני זוכרת את התקופה שלפני הכרזתן להיות צמח מוגן שקטיפתו אסורה.
ובטח את זו שאחרי.
בשנת 2013 נבחרה הכלנית לפרח הלאומי של מדינת ישראל
והיא הפרח המוכר והאהוב ביותר.
הכַּלָּנִית המְצוּיָה Anemone coronaria בשמה המדעי
היא פרח ממשפחת הנוריתיים.
אחת מ 120 מינים מסוג זה
והיחיד הצומח בר בארץ ישראל.
הכלנית היא גאופיט רב-שנתי הגדל בבָּתוֹת, בקרקעות כבדות לא-מופרעות ולא-מלוחות.
הכלנית פורחת בחורף כאשר שיא הפריחה הוא בחודש פברואר.
פרחי הכלנית מופיעים במספר צבעים. האדום נפוץ ביותר,
האחרים, לבן, ורוד לגווניו עד סגול-כחול מגוונים במיוחד.
צבע הכלנית מושפע מריכוז הפיגמנטים האדומים – ככל שהאדומים מעטים יותר, צבעים אחרים יוכלו לבלוט.
סוג הקרקע שעליה צומחת הכלנית עשוי להשפיע על ריכוז הפיגמנט, ולכן נראים לעיתים שדות כלניות שבהם כל הפרחים באותו הצבע.
בנגב המערבי ריכוז גדול במיוחד של פריחת כלניות אדומות בחודש פברואר. הפריחה במרבדים גדולים, אדומים ומרשימים.
בשנים האחרונות, תושבי האיזור יצרו למבקרים הרבים את פסטיבל דרום אדום שהגביר את התודעה וגרם ליותר ויותר אנשים לבוא לצפות בפריחה.
כך נהיו הכלניות האדומות כסמל לאיזור.
אל תבואו בשישי-שבת, אנחנו סוגרים את שערי הקבוץ, היו אומרים באופן קבע,
ואני הקפדתי להגיע באמצע השבוע.
מרגלית בסן רקמה כלניות כל השנים.
דורון אדר, צלם אמן ירושלמי
צילם כלניות בביקוריו בשטחי הנגב המערבי בעשור האחרון.
לדנה אריאלי הוא אמר :
״ תמיד משכו אותי פני השטח היפים והרגועים, המשרים שלווה ופסטורליה, הנטועים במזכרות ותזכורות לעבר אפל וקודר והידיעה שבכל רגע יכולה השכבה הפסטורלית הדקה להתנפץ ולחשוף גיהנום שמבעבע מתחת. המתח בין הסתמי לכאורה לבין הפוטנציאל החבוי מתחתיו״.
הצילומים שלו, בשחור לבן, באחד הכלניות זוהרות בחושך, כמו כתמי דם,
בשני הן נראות כמו נקודות אור מרצדות.
'ההפתעה' הגדולה של השבעה באוקטובר שיתקה לאיזו תקופה.
ובחיבור כמעט מיסטי ל'צבע אדום'
מערכת ההתרעה המזהירה, מפני ירי של רקטות ופצצות (שהתחילה אל הנגב המערבי והתרחבה לכלל הארץ),
הכלניות נהיו סמל.
סמל זכרון, שצבעו כצבע הדם.
היצירה ביעבעה בתוך רבים
ועבודות האמנות, שגם קודם היה לכלניות מקום של כבוד בהם,
החלו לבצבץ.
וכך, החלו לאחר זמן מה לצוץ מיזמים מגוונים שהכלנית ונגזרותיה,
האיזור, הצבע האדום תרתי משמע, הדם…
הינם הנושא, התואר, המושא והנשוא גם יחד.
על מיזם 'כלניות לפני הגשם' כתבתי פה.
תמר של Stitch.it.on רקמה כלנית והדביקה אותה לגרפיטי מתאים בעיר.
תמר Stitch.it.on
בבצלאל יצרו מיצב post-its כהוקרה לסטודנטים.ות משרתי.ות המילואים.
מיצב המדמה שדה כלניות בעוטף, מורכב מאלפי פתקיות פוסט-איטס אשר נתרמו על ידי חברת 3M .
הקהל הרחב הוזמן לגלריה במחלקה לאמנויות המסך, לכתוב ולצייר על הצד הפנימי של הפתקיות, כמחווה לפיקסל הבודד, וכן לאופן המסורתי של הצגת סטוריבורד.
תאיר חיטרון, אמנית רב תחומית
יצרה בעבר כלניות בעבודת תחריט.
כשפרץ ה 7.10 לא הצליחה להתנתק מהחדשות, וגם לא להתרכז בכלום. ישבה ורקמה. כלניות.
נעמי מימון רקמה ושואלת/עונה
מה קודם למה?
הפסימים יראו את היופי שחרב, האופטימיים יראו את התקווה שצצה מתוך החורבות…
בכל מקרה, דבר אחד לא ישתנה
הטבע במחזוריותו- הכלניות תמיד תפרחנה במועדן.
גם שרה ליפקין רקמה, בדרכה המיוחדת, כלניות.
ובטבעון, סרגו נשים כלניות, ביוזמתה ובהובלתה של שרה אבנין גנישר,
ומיצב אדום כדם הותקן במגדל המים.
ולא נשכח את השיר שכתב נתן אלתרמן כבר בשנת 1945
בו המחזוריות היא המוטיב המרכזי.
שְׁקִיעוֹת בָּהָר תִּבְעַרְנָה וְתִדְעַכְנָה,
אֲבָל כַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד תִּפְרַחְנָה….
כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר,
אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר.
והשנה, הכלניות עצובות עם כולנו.