שבת 7.10.2023.
קבוצת הווטסאפ 'קבוצת רעים הבית שלי'
שימשה עד אותו היום כלי להעברת מידע אינפורמטיבי/טכני לאנשי הקבוץ.
עם התחלת המתקפה על ישובי הנגב המערבי החלו חברי קבוץ רעים
לזעוק, לכעוס, לקרוא לעזרה ולחלוק ביניהם את הרע שאחז בהם.
עדי דרימר, בת הקבוץ, ישבה בממ"ד ונחשפה, כמו שאר אנשי הקבוץ,
למה שקורה בבתיהם של החברים, וגם בחוץ,
באמצעות ההודעות בקבוצת הווטסאפ.
מקבוצה שההודעה האחרונה בה לפני המתקפה היתה
'הספריה פתוחה מחר בין השעות…'
שינתה הקבוצה את פניה.
פתאום היה בה משהו אחר.
רצח, דם, פחד, כעס. התחננות.
הודעות מטלטלות.
כבר בממ"ד חשבתי שעלי לכתוב את זה, עדי מספרת לי,
אבל הסתובבתי בשבוע הראשון ועוד לא מצאתי את מקומי ביחס למה שנכתב בקבוצה הזו.
במהלך אותו השבוע השתתפתי בסדנה של טיפול באומנות עם עדי נאה
והתחלתי לעבוד בה על איזו ספירלה, כרעיון.
בשבת, בדיוק שבוע אחרי השבת האיומה ההיא
עדי התישבה בבוקר והחלה לכתוב. הכתיבה זרמה ממנה באופן אינטואיטיבי.
הכל ברצף. בעט. על שמינית גיליון. בצורת ספירלה.
היא התחילה מההודעה הראשונה שנכתבה בהיקף דף הגיליון
וסיימה כשנסתיים המקום בגליון.
החסירה רק את שמות הכותבים כי חשבה שזה פחות רלוונטי,
ומימלא אנשי הקבוץ יודעים לזהות מי כתב מה.
כשסיימה צילמה את העבודה וחשה הקלה גדולה,
כאילו הקיאה הכל מתוכה.
ולא חזרה לקרוא בקבוצה הזו עוד.
עדי פירסמה את הצילום ברשתות החברתיות שלה
במגמה שחברי הקבוץ יחשפו אליו. אולי חברי הקיבוצים השכנים.
מבחינתה של עדי, היצירה היתה מעין הליך טיפולי שעשתה לעצמה, מבלי תכנון,
למרות שמן השבת ההיא היה ברור לה שמשהו היא חייבת לעשות עם הטקסטים הללו.
מה רבה היתה הפתעתה להד הכה רחב שקבל הפוסט שלה.
שאנשים כה רבים התעניינו בטקסטים ובעבודה שלה
שהפכה להיות מעין יומן המצב האמיתי של אנשי הקבוץ.
היום, לאור העבודה, כולם שותפים למה שעברו התושבים בקבוץ רעים,
ולמעשה גם בישובים אחרים.
כשראיתי את הפוסט של עדי החסרתי פעימה.
ומיד שלחתי הודעה למנויות קבוצת ההשראה שלי 'הוד והדר':
"עדי דרימר מקבוץ רעים,
הקבוץ בו נולדתי גם אני,
כתבה את הווטסאפ הקיבוצי 'קבוצת רעים הבית שלי'
של שבת בבוקר 7.10.2023
בין השעות 08:20 -09:58.
תקראו. מסמך מצמרר. ממש בוקס בבטן.
ויחד עם זה, כנראה, גם תחילתה של דרך לריפוי.
כל עשיה שהיא שמאפשרת לנפש להתבטא מבורכת".
מבחינתי זה היה תיעוד אותנטי, שבוע אחרי יום הזוועות שהתרחש
תוך שגם אני, כרבים אחרים,
חיה את הזוועות במשפחה שלנו שיש לה שורשים עמוקים בנגב המערבי.
גם שרה אבנין גנישר, רוקמת מקבוץ יפעת, נחשפה לעבודה
שקיבצה את הודעות המצוקה של חברי רעים בבוקר השבת השחורה .
והיא מספרת :
מקבץ ההודעות-העדויות הרבות הצפוף, הדחוס, המעגלי, המצמרר מהתופת
הפכו לי את הבטן, לא הניחו לי ויצרו בי דחף לבטא אותו בכלי האמנותי שלי, ברקמה.
הרקמה מאפשרת להוציא החוצה רגשות, לשחרר את חוסר האונים ולמעשה היא תרפיה.
רקמה ובד הם חומרים עמידים ויכולים לשרוד שנים רבות להישמר כעדות בין דורית ולכן חשתי צורך להעביר את הכתוב לרקמה.
יצרתי קשר עם עדי וביקשתי את רשותה להשתמש בטקסט שכתבה, ולאחר אישורה התחלתי לרקום.
במהלך העבודה שאלתי את עצמי למה אני רוקמת את זה?
מי ירצה לראות ולזכור את זה?
אין לי את כל התשובות…כנראה רציתי לעשות משהו.
אות אחר אות עוברת בעדינות עם המחט לבד,
כל מילה, כל משפט, חודרת. דוקרת.
את הבד. את הלב.
ואני באצבעותי עם המחט מזדהה, כואבת,
ולא מאמינה שאלה מילים אמיתיות,
שהדברים קרו, רגעי אימה, סיוט מתמשך, בלתי נתפס, חוסר אונים, זעקות לעזרה
וציפיה לישועה שלא באה.
בתוך התהליך הרגשתי שמישהו רודף אחרי…
התחלתי לרקום מהפנים החוצה וסימנתי בעפרון את השורות שלא אתבלבל וככל שספירלת העפרון גדלה, מהירות הרקמה גברה וההקפדה על האותיות פחתה………מהר מהר צריך לרוץ ולהציל מישהו.
הדרך הספירלית שעדי בחרה ליצירתה החדירה תחושת מצוקה ודחיפות לתוך תהליך העבודה שלי.
במהלך העבודה בלטו מאוד מספר מילים שחזרו על עצמן, במיוחד המילה בבקשה.
מספר שורות לפני הסוף עצרתי את כתיבת הספירלה והקפתי את השורות הרקומות במעגל של המילה בבקשה!! בבקשה תשמעו אותנו, חשתי צורך לצרוח את זה לעולם.
אחרי השורה הזו השלמתי את העבודה בטקסט המקורי.
העבודה נרקמה על בד שחור, בהתאמה לשבת השחורה. התחלתי לרקום בצבע לבן, צבע הבולט על הבד השחור, בהמשך צירפתי את הצבע האדום צבעו של הדם וצבעו של הדרום האדום שקיבל משמעות חדשה, אחרת.
את הבד השחור הנחתי על בד ורוד, צבע של תקווה לעתיד,
כי אין לנו ארץ אחרת ונהיה חייבים, למרות הקושי, הכאב והצער לקום ולשרוד.
כקיבוצניקית חשתי גם הזדהות נוספת, שותפות גורל וערבות הדדית.
ליבי עם תושבי הדרום, אין מילים רק חור שחור בלב.
כל מי שספירלת ההודעות של קיבוץ רעים נגע בו,
עכשיו אפשר גם לקנות אותה והכסף יעזור לבנית קהילת רעים מחדש.
לרכישת הספירלה.