"הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיאכַל פְּרִי מְגָדָיו" שיר השירים ד' ט"ז
היום יובא למנוחת עולמים בקיבוצו שבנגב המערבי, ניר עוז,
באדמה ובמקום שכל כך אהב, חיים פרי.
מחטופי השבעה באוקטובר, אשר נחטף באכזריות חי מביתו תוך שהוא יוצר מצג שווא שהוא לבד בבית,
ובכך הציל את חיי אסנת אשתו.
חיים שרד כמה חודשים בתנאים בלתי אנושיים במנהרות החמאס, עד שביום ה 241 מהחטיפה נודע כי נרצח באכזריות בשבי.
בשבוע שעבר חולצה גופתו, עם עוד חמש גופות חבריו, והובאה לארץ.
חיים נולד בגבעתיים, בשנת 1944 וגדל בשכונת בורוכוב.
בנערותו, הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר" ומשם המשיך לגרעין איתו הגיע בגיל 18 לקיבוץ ניר עוז. מאז היה הקיבוץ ביתו.
לחם למען המדינה בארבע מלחמות ישראל וחי את חייו הבוגרים על הגבול.
חיים אב ל 5 ילדים ו-13 נכדים, בן זוג לאסנת.
בקיבוץ שילב בין כישוריו כמסגר, עבודה במוסך ואהבתו הגדולה לפיסול בברזל ובעץ.
חיים פרי,
איש אדמה ועשיה,
איש של אהבה ושלום, מתנדב בארגון 'בדרך להחלמה'
שהסיע ילדים חולים מעזה לבתי חולים בכל הארץ.
אמן בנשמתו ומורה לקולנוע.
אחד מעמודי התווך של קהילת האמנות בנגב המערבי.
ולא סתם. אלא יזם איש מממש חלומות.
כמעט 'בקצה העולם' לרובנו, וחבל על ההכרות המאוחרת,
בשטח שבין ניר עוז לנירים
'אימץ' בשנת 1999 מבנה נטוש, שיפץ אותו בעצמו, טיפל בשטח ובנה-הקים-ייסד בעשר
אצבעותיו את גלרית 'הבית הלבן' גן פסלים וגלריה.
מקום לפסליו הרבים, שעד אז מילאו את הקבוץ, וגם מקום לבמה וחשיפה הן לאמנים מהאזור והן לאמנים שהביא מכל הארץ.
את הגלריה תפעל בעצמו וכמעט לבדו, תוך שהוא מתמודד עם אתגרים רבים של השטח, הסמיכות לגבול, ובמינימום תמיכה.
הפסל של חיים הוצג בתערוכה "צייר לי תקווה". על תהליך הבאת הפסל לתערוכה אפשר לקרוא כאן.
חיים היה הומניסט בכל נימי נפשו, בעל מצפן ערכי מאוד חזק. תמיד האדם, כל אדם, רווחתו וזכויותיו היו במרכז. העריך ידע, ערכיות, חברות טובה, אנשים שמוכנים להתאמץ עבור דבר בעל ערך מוסרי.
היה בעל חוש הומור שנון וחד, איש של קריאה וספרים, אוהד מושבע של הפועל תל אביב, אוהב קולנוע, תרבות ומוזיקה מגוונת: מאריק איינשטיין וחווה אלברשטיין, דרך קלאסיקות רוק, ועד ג'אז.
חיים "איש של אנשים", אהב מפגשי משפחה וחברים, עם כוס יין, בירה או וויסקי.
ידו גם היתה, בשנים האחרונות, יחד עם חברים אחרים מהקבוץ בהקמת היקב הקיבוצי הקטן.
לאורך השנים תמיד עסק גם בכתיבה יוצרת, תסריטים, סיפורים ושני ספרי ילדים.
כסבא היה מסור ומשקיען. ילד במהותו שלקח את הנכדים לטיולים, לבריכה, לפינת החי, לשדות, לקטוף, לטעום, להתרוצץ ולהנות מהדברים הפשוטים של החיים.
חיים כתב ספר לנכדתו "״יָרֵנָה״" (שילוב המילים ירח ולבנה), בספר פיוטי ויפה,
סבא מסיע בחורשה את נכדתו ב'אוטו עגלה' כדי לחפש את הירח
וחלם להוציא את הספר לאור לכבוד יום הולדתו ה 80.
הוא העביר את כתב היד לעופרה אייל, אמנית שהכירה ובילתה בניר עוז ימים רבים ויפים, הציגה בגלרית 'הבית הלבן' ולהם הכרות של שנים רבות על מנת שתאייר אותו.
הספר אוייר כבר אחרי החטיפה בדמותם היפה של חיים ושל קיבוץ ניר עוז, בתקווה שהוא יחזור ויהיה שותף בהוצאתו לאור, אך מששחרורו בושש להגיע סיימה אייל את העבודה עליו לקראת ציון יום הולדתו ה 80 בחודש אפריל בהעדרו. לדברי צה"ל הוא נרצח קודם לאפריל, כך שלנצח ישאר בן 79.
המשפחה בחרה להמשיך את דרכו ולהוציא את הספר לאור לזכרו, שכן משהו ממנו חי בספר הזה.
את הספר ניתן לרכוש כאן, לקרוא ואף לתרום באמצעות הרכישה להמשך המאמץ של מטה החטופים להחזרתם.
העדות האחרונה מחיים הגיעה בחודש דצמבר 2023 בסרטון שצולם עם חבריו מצגר וקופר חיים.
עדות על דברים שאמר לחברתו מהקיבוץ עדינה משה, לפני שיחרורה שלה בנובמבר 23 מהשבי, "הם ישאירו אותנו כאן מינימום שנתיים כי אנחנו שמאלנים", טען פרי בן ה 79.
לא ברור אם היתה זו ציניות או דרך הגנה ושמירה עצמית על הנפש, אך
הניגוד התהומי בין חייו של חיים, איש שוחר שלום וטוב, לדרך בה מצא את מותו, מופקר, נטוש על ידי המדינה שכל כך אהב, מאמין בערכים שראשי המדינה כבר איבדו, כואב וכבד מנשוא.
וכמה עצוב הסוף הזה. שלו ושל חבריו.
ואנא, בשביל שכולנו נוכל להשיב לארץ הזו את חייה,
השיבו את כולם. עכשיו.
החיים להצלה ושיקום, והמתים לקבורה ראויה.
יהה זכרו מבורך.
סרטון שיצרו בני משפחתו של חיים: